שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

הצביעות במסעות לפולין (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־21:12, 6 במאי 2019 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

יש אופנה חדשה של מסעות נוער למחנות השמדה בפולין. ודאי הנוער התמים רואה בזה הזדהות עם קדושי השואה ועם מורשת היהדות, ואינו מודע לכך שיש בזה צביעות.

וזאת למה? כי יש בארצנו כמאתים אלף ניצולי שואה, כאשר יותר מרבע מהם חיים מתחת לקו העוני, יש הסובלים מקור, מרעב, ממגורים בתת-תנאים, ממצב רפואי לקוי ומחוסר תרופות.

אז במקום להוציא 6,000 שקל לנסיעה לפולין – ולפרנס אותם גויים שהיו שותפים ברצח, - עדיף לתת כסף זה לאותם מסכנים. זו הזדהות אמיתית עם סבל השואה.

פעם נתתי שיעור לתלמידות אולפנה ושאלתי מי שמוכנה לוותר על נסיעה לפולין ולתרום את הכסף לארגונים שמחלקים מזון לניצולי שואה רעבים, תרים אצבע, אף אחת לא הרימה. הוספתי: אולי נצמצם את ההוצאות, חצי לנסיעה וחצי לרעבים? אף אחת לא הרימה אצבע. אז הצעתי: נצמצם קצת וניתן 10% לרעבים. אף אחת לא הרימה אצבע. טוב, סיכמתי, אם מישהי משנה דעתה, שתטלפן אלי. למחרת אחת טלפנה. ברוך ד', צדיקה אחת.

אם כן, זו צביעות. ידוע שאנשים רבים נוסעים לחו"ל לטיול, במקום לתת כסף זה לעניים. הם אינם צבועים, רק אגואיסטים: הם מעדיפים הנאתם על חסד לזולת. אך מי שטוען שמטרת המסע הוא למען עם ישראל, וחושב שיוצא ידי חובה בראיית שיחזור מחנה השמדה, הינו צבוע.

ודאי שיש לזכור את השואה. בשביל זה יש ספרים, יש סרטים, יש מוזיאונים, יש אפילו אפשרות לשמוע סיפור מפי אותם זקנים ששרדו את השואה ועדיין חיים, זה ודאי יותר אמיתי.

אגב, כיצד "הזדהות עם מורשת ישראל", שכוללת אהבה ואחוה ושלום ורעות, מסתדרת עם פעילות מטעם בית הספר, שילדים עניים אינם יכולים להשתתף בה, כי אין להם 6,000 שקל מיותרים?!

הקיצור, לא די בדיבורים יפים, והתרגשות רומנטית, צריך גם לתת להם ביטוי.

זכורני שבנעוריי, בין שאר לימודי סיפרות, קראתי דברים מפי הסופר מופאסאן, Guy De Maupassant, הנקראים "רחמים", בהם הוא מתאר ברגש רב, כיצד ראה זקנה ענייה, לבושה בסמרטוטים, סוחבת את עצמה בקושי, ברחוב עשיר ועליז, עם שקית לחם, ללא מבט, מלאה צער פנימי נורא, ואנשים מסתובבים ונאנחים ברחמים, אך אף אחד לא מציע את עצמו לעזרה כל שהיא, והוא כותב ברגשנות כיצד ליבו נשבר. גם אני הקטן התרגשתי, אך היתה לי רק בעיה אחת: זה חלק מן היומן של טיול ביאכטה שלו בים התיכון הנקרא "על-הים".

כן כך הוא כותב :"כל אחד היה מסתובב כדי להסתכל עליה, ממלמל: "אשה מסכנה", ועובר הלאה. אוי, הסבל של זקנים בלי לחם, בלי תקוה, בלי ילדים, בלי כסף, בלי כלום מלבד המות מולם. האם אנו חושבים עליהם"?

יפה הרגיש אותו גוי, וקבל את האמת ממי שאמרה, הבעיה היא שרק אמר אך לא עשה. אז אולי, אנו בישראל, רחמנים בני רחמנים, הגיע הזמן שגם נרגיש וגם נעשה.

  • פורסם בשאילת שלמה 549