שיעורי הרב שלמה אבינר

למה צה"ל לא מתקיף את עזה כשדרום הארץ מופגז?

[שיחה בישיבה בארוחת צהריים]

אנשים שואלים: פגזים נופלים מרצועת עזה ומיליון אנשים חייבים להישאר בבית ולברוח למקלט. למה צה"ל שותק ולא מכה שוק על ירך?

תשובה א': אני אחראי על צה"ל?

תשובה ב': זה לא צה"ל שמחליט, אלא ראש הממשלה. אני ראש הממשלה?

תשובה ג': מן הדין ודאי שעל רבע כדור צריך להיכנס ולרסק את הכל, כמו שדוד המלך נכנס למלחמה בגלל שגזזו חצי זקן וחתכו חצי בגד. אבל עכשיו זה לא הולך ככה. צה"ל פועל על פי מדרג תגובות. התגובה היא פרופורציונאלית, מידה כנגד מידה. הוא לא יכול לפעול אחרת בגלל הסכמים, הסכמי מלחמה. הסכמים חתומים או הסכמים לא חתומים. מה שנקרא בלטינית "יוס אין בלו", חוק תוך כדי מלחמה.

למה חייבים לשמור חוקים תוך כדי מלחמה?

בגלל שלשה נימוקים:

א. התחייבות - התחייבנו באו"ם וכו' בפירוש ולא בפירוש.

ב. מוסריות - לא כל האנשים ברצועת עזה הם רעים. גם שם יש מסכנים. נכון "במלחמה כמו במלחמה", אבל אמר שאול לקיני (שמואל א טו, ו): "לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו". כלומר, אע"פ שאתה חבר שלי, אם אתה שם, אני עלול לפגוע בך. כדאי לך לצאת. גם צריך מוסריות לחמול על אלה שלא אשמים.

ג. הדדיות - איך שאנחנו נתנהג, כך אחרים יתנהגו כלפינו. אנחנו לא דואגים לאויב, אלא אנחנו דואגים לנו. אנחנו זקוקים לעזרה של אומות העולם. אנחנו לא יכולים לחיות לבד. כתוב "עם לבדד ישכון" (במדבר כג, ט), אבל הגויים לא יודעים את הפסוק הזה.

במלחמת יום הכיפורים נגמרה התחמושת. היה מאוד לא נעים. אז האמריקאים עשו גשר אווירי והעבירו תחמושת. אם לא היו מעבירים תחמושת, זה לא היה סוף המדינה, כי חימשנו שלושה עשרה טילים עם ראש חץ גרעיני, אבל את זה אי אפשר לעשות בסוד. יש חלליות שיודעות הכל. הרוסים קידמו לכאן ספינות עם טילים גרעיניים. גם זה לא נעים. האמריקאים הם אלו שאמרו לרוסים: "סטופ". אנחנו לא לבד. עד שיבוא המשיח ונכבוש את כל כדור הארץ, אבל בינתיים אנחנו תלויים.

יש אנשים שאומרים שבגלל שאנחנו תלויים באומות העולם, אי אפשר לומר הלל ביום העצמאות, כי אין עצמאות. אבל זה לא קשור. אין מדינה בעולם שלא תלויה באחרים. גם האמריקאים, גם הרוסים, גם האנגלים. הם לא עושים דברים בלי להתחשב באחרים. גם הם לא לבד בעולם. זה הבל.

פעם סיפר לי הרב משה לוינגר, שהוא לא מהמפלגה של הפחדנים והחלשים, שכשחזר משה דיין, שר החוץ, מביקור באמריקה, הרב לוינגר ואחרים הביעו עליו ביקורת למה נכנע ללחץ האמריקאי. אמר לו רבנו הרב צבי יהודה: "ולא צריך להתחשב באמריקאים אף פעם?...". עד כאן דברי הרב לוינגר שהוא לא חשוד...

גם יש לנו בלגן עם איראן. אנחנו צריכים תמיכה עולמית נגד איראן. אמנם אין מה לפחד מאיראן, אבל בכל זאת, זו באמת צרה גדולה. עובדה, שכרגע אומות העולם לוחמות בשבילנו נגד איראן. אי אפשר תמיד להילחם בכל החזיתות. גם בחינוך ילדים ותלמידים אי אפשר להילחם בכל החזיתות. בוחרים חזית חשובה ובחזית אחרת מעלימים עין. מעשה בישיבה, שפתאום נכנס המשגיח לחדר וראה תלמידים משחקים דמקה. מהר החביאו מתחת לשולחן (הלוואי שאלו היו הבעיות בימינו). אמר המשגיח: אני אסביר לכם מה זה דמקה. בדמקה תמיד הולכים קדימה. כשמגיעים למעלה, עושים מה שרוצים. מקריבים אחד כדי להרוויח שניים. שיעור מוסר. גם בניהול מדינה לפעמים מקריבים אחד כדי להרוויח שנים. אין מה לעשות, אנחנו לא לבד על פני כדור הארץ.

תשובה ד': אנחנו יוצאים למלחמה רק "בלית ברירה". לפי המספרים של ארגון הבריאות העולמי, כל שנה נהרגים בארץ מן הטרור ומכל הרוצחים למיניהם שמונה למאה אלף תושבים, בצרפת חמש עשרה למאה אלף תושבים, ובארה"ב עשרים וחמישה למאה אלף תושבים. אז למה לנו יש רושם שנהרגים פה יותר? כי פה אנחנו אוהבים ומכירים אחד את השני. לאמריקאי שגר בניו יורק לא אכפת שנהרג אמריקאי במיאמי. לכן, כשיהודי נהרג או סובל, זה עושה רושם גדול, אבל אי אפשר לצאת למלחמה בגלל תקריות. גם העם היושב בציון לא מסכים. החיילים הם האזרחים, ואנחנו לא יכולים להילחם עם חיילים שלא משוכנעים שחייבים להילחם. קוראים לזה בארץ: "מלחמת בלית ברירה". כשיש מלחמה בלית ברירה, כולם יוצאים, ימין שמאול אמצע צדדים, ולוחמים במסירות נפש. זה לא רק שהממשלה חושבת שלא יוצאים למלחמה על כל דבר, אלא זה העם היושב בציון חושב.

יש אומרים: אבל מיליון אנשים תקועים שם!? נכון, אבל צריך לראות דברים בפרופורציה. יש צרות עוד יותר נוראות. כשאני נולדתי, היה צריך להחביא אותי שלא אגיע למחנה השמדה. סבא וסבתא שלי שנספו במחנה השמדה. זה צרות. לא אמרתי לשמוח על מה שקורה, אבל צריך להודות להקב"ה על מה שיש ולא לגרד את הפצעים של הבעיות שיש. ודאי יש בעיות בהרבה סוגים, אבל לא צריך להגזים בדברים האלה. לכן צריך להגביר את העוז הלאומי, ולא עושים כן בזה שצועקים על ראש הממשלה והצבא.

לסיכום: לחזק את תושבי הדרום, ובאופן כללי, לחזק את האומה ולתת אמון במדינה, בממשלה ובצבא. אם אנחנו כל הזמן אומרים שהצבא חלש והממשלה חלשה, אנחנו עושים אותם חלשים. “את אשר יגורתי" (איוב ג כה), מה שנקרא: נבואות מגשימות את עצמם. מה המקור לזה? גמרא ברכות (ס, א): הנכנס לבית המרחץ אומר: "יהי רצון מלפניך ד' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי". אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דלא לפתח פומיה לשטן.

קושיה: אביי חולק על תנאים?

תירוץ בעין איה: התנאים היו גיבורים ולא פחדו מכלום, לכן אדם אומר: "אני הולך לבית המרחץ ומקווה לא למות. אם אני מת – אני מת". אבל בזמן האמוראים, לא יכלו לומר משפט כזה. אם אדם אומר דבר כזה, "אם אני מת – אני מת", הוא כבר מת. לכן לא לומר דברים כאלה, אלא לומר שאנחנו חזקים וגיבורים. כל הכבוד לצה"ל, כל הכבוד לאיפוק, שלפעמים הוא מחכה כדי לתקוף יותר. צריך לחזק.

נלקח משאילת שלמה 222