שיעורי הרב שלמה אבינר

מסופר בגמרא פסחים על נכרי אחד שהיה עולה לארץ ישראל, מתחזה ליהודי, אוכל קרבן פסח, חוזר ומתפאר איך הוא מרמה את היהודים, ואוכל "משופרי דשופרי". אמר לו רבי יהודה בן בתירא: האם נתנו לך לאכול מן האליה? - לא. - אם כן, בפעם הבאה עליך לבקש, כי זהו החלק המובחר. כמובן, אותו גוי לא ידע שאת החלק הזה אין אוכלים, אלא מקריבים למזבח. בשנה הבאה ביקש מן האליה. השתוממו ושאלוהו מנין לו דרישה זו. סיפר שכך אמר לו רבי יהודה בן בתירא. הרגישו שדברים בגו, חקרו אותו, גילו שאכן הוא גוי והרגו אותו. שלחו לרבי יהודה בן בתירא: אתה בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים (פסחים ג ב).

אבל יש לשאול למה הרגו אותו? נכון שגוי אסור לאכול מקרבן פסח, כמו שכתוב "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב מג. מכילתא שם). על כל פנים, אין זו אחת משבעת מצוות בני נח, עליה חייבים מיתה.

האחרונים דנו על שאלה זו באריכות, ונתנו תירוצים רבים:

א. מנחת חינוך (מצוה יד) - כותב שלשיטת הסמ"ג, איסור התורה לגבי קרבן פסח, "תושב ושכיר לא יאכל בו", מתייחס ישירות אל הגוי, לא רק אל היהודי המאכילו, ונמצא שהגוי עבר עבירה. אבל הוא כותב שהרמב"ם וספר החינוך חולקים וסוברים שאיסור זה אינו מתייחס אלא ליהודי המאכיל את הגוי. לפיכך, המנחת חינוך מסביר שהגוי עבר על איסור גזל. הרי הקרבן שייך לממון גבוה, לד', והוא מקנה זאת לרשאים לאוכלו, ואילו הגוי, שאינו רשאי, הרי הוא גזלן באוכלו את הקרבן.

הג"ר אלחנן ווסרמן גם סובר שהגוי עבר על גזל, אבל מכיוון אחר, שהוא גזל מבני החבורה שנמנו על הקרבן אותם רימה והטעה כי יהודי הוא, וגזל מהם את בשר הקרבן (קובץ שיעורים חלק א פסחים ו. ועיין חידושי רבי שמואל [רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז] פסחים ג ב שהאריך בזה).

וכן הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר הסביר שהגוי גנב כזית מקרבן פסח, וגוי שגונב חייב מיתה. שזה דומה לגוי שלמד תורה וחייב מיתה ( משנתו של רבי עקיבא סי' יד). וקשה שהרי לומד תורה חייב מיתה בידי שמים ולא בבית דין. הוא תירץ "בית דין מכים ועונשים שלא מן התורה" (יבמות ד ב), כדי לגדור את הפרצה, בייחוד בפגיעה בענייני בית מקדש (שם).

ב. מהר"י אסאד , מציע, כי הגוי עבר על איסור אכילת בני מעיים. בגמרא חולין (לג א) מבואר, כי גוי אינו רשאי לאכול בני מעיים של בהמה שנשחטה משום מפרכסת, ועבורו הם נחשבים אבר מן החי (לכן דנו אם אסור לתת לגוי שיירי הצ'ולנט). איסור אבר מן החי הוא משבע מצוות בני נח. אמנם הוא לא אכל את בני המעיים אלא האליה (השומן שמסביב לזנב), אך הקרבן הפסח נצלה על כרעיו ועל קרבו ובכלו הבלע טעם אבר מן החי. אף על פי שאין בו שיעור, לבן נח לא ניתנו שיעורים, כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ט (שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' נה).אבל להלכה מותר לגוי לאכל מעיים שו"ע יו"ד כז א .ט"ז שם).

ג. מרן הרב קוק - הסביר שהרגוהו בהוראת שעה מפני חילול השם שבדבר (טוב ראיה - ש"ס פרדס. ומובא בטוב רואי - פסחים ג ב).

ד. המהר"ץ חיות - פירש, שמעשה זה אירע אחר החורבן. כבר שאלו התוספות למה רבי יהודה בן בתירא עצמו לא עלה לרגל להקריב קרבן פסח, ותירצו תירוצים שונים: לא הייתה לו קרקע, היה זקן ללא כוח לעלות, היה בחוץ לארץ (פסחים ג ב, תוס' ד"ה מאלוה). לפי המהר"ץ חיות ,זה היה אחרי החורבן שלא הייתה חובה להקריב קורבנות, ורק יחידים, השרידים אשר לפני ד', המשיכו בכך. אלא שהשלטון הגוי עקב אחריהם מחשש שמא ימרדו. היהודים פחדו שהשלטונות יפרשו את הקרבת הקרבן ואכילתו בחבורה כהתארגנות למרד, לכן עשו בצנעה, וחששו שהגוי הזה ילשין אצל השלטונות על הקרבת קרבן פסח, והם יריחו בזה ריח מרד ויהרגום. היה זה מצב של פיקוח נפש, והחליטו להיפטר מאותו גוי (קונטרס עבודת המקדש).

ה. ספר יוסיפון - שהוא עיבוד דתי של יוסף בן מתתיהו הכהן,שלא היה ת"ח ,אבל בכלל לא ברור אם היה גרנל יהודי כזה בזמן בית המקדש או שהכל הוא המצאה של איזה רומאי. ובכל זאת, יש הרבה דברים היסטוריים שם שלא הוכחשו. כתוב שם שהרודוס הקים אבן בבית המקדש שהיה חרות עליה ביוונית, שאסור לגויים להיכנס שם פנימה, ואם כן, הוא מתחייב בנפשו. ואכן מצאו את האבן הזאת (כך סיפר הנוסע הנודע ר' יעקב ספיר), והיא נמצאת במוזיאון רוקפלר בירושלים, וצילום באנציקלופדיה תלמודית ערך הר הבית (עמ' תקעו).

וכתוב במשנה כלים (א, ח) שאין גוי נכנס לחיל, אך לא כתוב שחייב מיתה. ויש לשאול, אם הרגוהו מחוק המלך או מפני מצוות שמירת המקדש? הנצי"ב דן באריכות בזה, והוא מתרץ שהרגוהו על שנכנס לעזרה בטומאה (ע"פ סנהדרין דף פא). אבל צ"ע מנין שנכנס למקדש, הרי פסח נאכל בכל העיר.

ו. נסיים עם פירוש חדש מפי סבי מורי ר' מאיר פלאם - הוא אמר שיש לפרש שבאמת שילבו בהקרבת פסח ראשית התארגנות המרד, וברור שלא היו מעוניינים שגוי יהיה בסביבה, ולכן הרגוהו.

ואפשר לצרף פירוש זה לדברי הרב יהודה לייב מימון על מעשה בחמשת החמכים בבני ברק בהגדה של פסח, שלפגישה זו היה ערך מדיני־צבאי לדון בדבר מרד ברומאים. לכן לא השתתפו התלמידים אלא רק רבותיהם, אלא הם נשארו בחוץ לשמור מפני הרומאים, והחכמים התחבאו במרתף, ולכן לא ראו כי עלה השחר.

הגוי הזה גרם להרבה דיונים בין המפרשים...

• פורסם בשאילת שלמה 539

==

==