שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

הנושא בעול עם חברו

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־23:00, 14 בפברואר 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == הנושא בעול עם חברו == [הרב שלמה אבינר] '''שאלה:''' למה הדתיים הציוניים מפולגים כל כך ביניה...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

הנושא בעול עם חברו

[הרב שלמה אבינר]


שאלה: למה הדתיים הציוניים מפולגים כל כך ביניהם?


תשובה: לצערנו, אין תשובה לשאלה זו. זו רעה חולה, ובכלל, זו רעה חולה שעם ישראל מפולג.

זה מצער שאין אהבה עצומה בין דתיים לחילוניים, עוד יותר מצער שאין אהבה בין חרדים ללאומיים דתיים (אגב אין זה ביטוי כה מוצלח). בתוך הלאומיים דתיים עצמם יש כל מיני פילוגים ואפילו בישיבות עצמן שהן הכוח החי באומה (המנהיגים בפועל של הציבור הלאומי דתי הם ראשי הישיבות, כיון שיש להם המון רב של תלמידים ההולך ומתרבה משנה לשנה). לצערנו יש פילוגים בין הישיבות. בממוצע, פעם ביום אדם אחד מביע בפני את צערו על כך – מדבר או כותב ובוכה.

גם אני בוכה על כך. אין לזה שום הצדקה ושום תירוץ. הרמב"ם כותב שאם כל הרבנים יסכימו על רב אחד, אפשר יהיה לחדש את הסנהדרין. אך הוא מוסיף שזה יהיה באחרית הימים, כאשר תרבה הדעת (פירוש המשניות ריש סנהדרין).

שמא תאמרו: וכי רצונך שכולם יחשבו אותו דבר? ודאי שלא. אך יש להבחין בין חילוקי דעות לבין חילוקי לבבות. כל אחד יעמוד על משמרתו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, יהיה תקיף בדעתו ויברר עד תום את עמדתו. כך לומדים תורה. כאשר בעלי התוספות אינם מסכימים עם רש"י הם מקשים קושיה ואין משיבים להם: ותרו על דעתכם למען האחדות. אבל יש צורך באהבה ואחווה.

בחורה אחת היתה בקשר עם בחור למטרת נישואים, אך ראש הישיבה אמר לתלמידו לנתק את הקשר כיוון שהבחורה שייכת לזרם אחר. שומו שמים! יש גם ראשים של מוסדות לבנות אשר הודיעו לתלמידותיהן: אם תתחתני עם בחור מישיבה פלונית, לא נבוא לחתונה. נורא ואיום!

הרי בית הלל ובית שמאי, על אף חילוקי הדעות העצומים ביניהם, בכל זאת היו משאילים כלים זה לזה ומתחתנים זה עם זה , לקיים מה שנאמר: והאמת והשלום אהבו (יבמות יד ב). לא בגלל מאבק על האמת יש להרוס את השלום, ולא בגלל אהבת השלום יש לחפות על האמת. אמת ושלום אהבו.

שמא תאמר אין זה דומה, בית הלל ובית שמאי, זו תורה וזו תורה. זו מחלוקת בפנים. לכן כולם אוהבים את כולם. אבל אני השייך לזרם א' מודיע לך, שהשייך לזרם ב' הוא אפיקורוס. – זה בדיוק הפטנט. עכשיו אפשר לבזות כל אחד, די להגדירו כאפיקורוס. זו תחבולה מחוכמת ונבזית. איך אתה מעיז לבזות תלמיד חכם?! - הוא לא תלמיד חכם!

בדיוק על זה מדבר הנצי"ב בהקדמתו לפירושו 'העמק דבר' על התורה: בזמן חורבן בית שני, אנשים היו תלמידי חכמים, צדיקים, ואם כן איך היתה שנאת חינם? אלא שכל אחד החליט מיד שאם חברו אינו חושב בדיוק כמותו בענייני אמונה, הריהו אפיקורוס!

ועוד תשאל: האם עלי לשתוק ולהסכים לכל טענות הזולת? ודאי שלא. עליך להילחם, אך אל תחליט שהוא אפיקורוס, אל תחלק ציונים מהר. יש להפריד בין הנושא והמושא. מלחמת דעות – כן, מלחמת לבבות – לא!

מרן הרב קוק ורבינו הרב צבי יהודה לא אהבו פילוגים אלה. פעם הציגו תוכנית מסוימת בפני מרן הרב קוק והוא הציע כמה אנשים כשותפים. העירו: אבל אלה לא משלנו? השיב מרן הרב קוק: אל תיעשו לי קוקיסטים (בימינו "קוקניקים"), אני עובד עם כולם ("לשלשה באלול"). יש לראות את המשותף שהוא גדול לאין ערוך מהמפריד.

מותר להילחם על המפריד, אך בלי לשכוח את המשותף הגדול, וכל השותפים לאותו משותף צריכים לעבוד יחד, כפי שכתוב בפרקי אבות: "נושא בעול עם חברו" (אבות ו ו). אפשר להבין את ההדרכה הזו בשני אופנים: א. "נושא בעול" ב. "עם חברו". הפירוש השני הוא הנכון שהרי מדובר בתלמיד חכם שוודאי נושא בעול, אלא החידוש הוא "עם חברו". הבעיה היא כאשר יש לכל תלמיד-חכם קבוצה משלו, בית מדרש משלו, אידיאולוגיה שלו, והוא אינו מוכן לעבוד יחד עם אחרים. הוא נושא בעול לבד במסירות גדולה, יחד עם הזרם שלו, אך אינו משתף פעולה עם זרמים אחרים.

צריך לדעת לעבוד יחד עם אנשים שאיננו מסכימים אתם. יש לפתח מודל גמיש של עבודה משותפת שהרי העול המשותף הוא גדול מאוד, מעבר ליכולת של קבוצה אחת לבדה, אלא רק יחד - כל החכמים וכל הזרמים, וגם אז, זה קשה מאוד. יתר על כן, אין כאן עניין של כמות בלבד אלא גם של איכות. כל זרם נושא בעול בצורה אחרת. יש דברים שקבוצה מסוימת אינה מסוגלת לעשות והאחרת כן מסוגלת. אינך מסוגל לפתור את כל הבעיות של עם ישראל, לכן יש לישא בעול יחד.

כך הסביר רבנו הרב צבי יהודה, שעם הביקורת הקשה כלפי הזרם האחר, יש לישא בעול יחד (שיעורים על קנין תורה). ודאי זו מלאכה קשה ואדם מעדיף לחיות עם קבוצתו המצומצמת בה כולם חושבים בדיוק כמותו: אין מריבות ואין סכסוכים, כולם מתלהבים מכולם וכולם אוהבים את כולם. אך זהו פתרון בלתי אפשרי.

החפץ חיים משתמש במשל הצבא שיש בו חילות רבים, וכל חיל מתנשא לומר: אני הטוב ביותר! עד כדי התכתשויות בבית מרזח. הרי זה הבל, ודאי יש צורך בכולם יחד, בשיתוף פעולה מלא, שאם לא כן, יורים כוחותינו על כוחותינו.

מותר להתווכח בתוקף אך יש לעבוד יחד, להתחתן יחד, ולהישמר מסכנת הקיצוניות האורבת לכל זרם כיוון שהוא מאמין בדרכו ולוחם בעדה, וכך עלול להזיק לעצמו. על כל זרם לדעת שגם לזרם השני יש ערך, מעלה וצורך, שהוא פועל דברים שאחרים אינם עושים. יש לאהוב, להתאחד ולהתחתן זה בזה. כאשר נפגשים יחד, מדברים יחד, שמחים יחד – ניצולים מן הקיצוניות.

בראשית דרכה, היתה מחלוקת ציבורית בין חסידים ומתנגדים, ואחר כך המחלוקת פשתה בחסידות פנימה בין הזרמים השונים. כמו כן, בהתחלה היתה מחלוקת בין החרדים לבין הלאומים-דתיים ועתה יש מחלוקת בין הלאומיים-דתיים לבין עצמם.

לא! אהבה ואחווה ושלום ורעות חשובים מן הכל, הכרחיים וחיוניים מן הכל. לשם כך דרושה עבודה פנימית, ללמוד לעבוד עם אחרים.

נושא בעול עם חברו. אותו עול, הוא אחריות עצומה. אי אפשר שכל אחד רק יתקע בחצוצרה הקטנה שלו. צריך שופר גדול לכולם, לכל הלאומים-דתיים, ושופר עוד יותר גדול לכל יראי השמים, ושופר ענק לכל היהודים.

זאת העבודה! יש עוד עבודות רבות, אך עבודת האחדות היא העבודה המרכזית.

כל חסידי האחדות, כולנו נתאחד יחד ובעזרת ד' נצליח.