שיעורי הרב שלמה אבינר

המכתיבים לד' מה לעשות (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־09:43, 18 ביולי 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

המכתיבים לד' מה לעשות

[ב"באהבה ובאמונה"]


בלעם היה ודאי מאמין בד', הרי גם העז להתווכח אתו, גם האמין ביכולת האלהית, אך חשב שאפשר לכופף את רצון ד' כרצונו, להכריח את ד' ולהכתיב לו. לכן הוא לא היה נביא אלא קוסם ומכשף, כלומר טכנאי רוחני, שסבר שבאמצעים מיסטיים מסוימים אפשר להפוך את רצון ד' כרצונו, אפשר לפתותו, אפשר לרמותו, אפשר להשתמש בו כאמצעי למטרותיו הוא.

הרי היה ברור כשמש שד' לא רצה שהוא יקלל את עם ישראל, "לא תאור את העם כי ברוך הוא" ( במדבר כב יב). ובכל זאת הוא חיפש תחבולה אחר תחבולה כדי לבצע את זממו ולקלל אותנו. בלעם חשב שלפעמים לא הכול גלוי לפני ד', שהוא לא תמיד באותו מצב של תודעה, לכן אפשר לנצל רגעים של חוסר תשומת לב כדי לקלל (רש"י כב ט). כמו כן, אם אין ד' רוצה שילך עם שרי בלק כדי לקלל, שמא אפשר לקלל ממקומו עתה (רש"י כב יב). או אם לא ניתן לקלל, אז לברך (שם) ולהטמיע בברכות קללות מוסוות. היה ברור לבלעם לחלוטין שד' מתנגד וכועס, ובכל זאת הוא הלך בחושבו: שמא אפתנו ויתרצה (רש"י שם כ). וכל זאת מפני שהיתה לו תשוקה לקלל והיא הקובעת (רש"י כב), ולכן חיפש כל נתיב אפשרי. הוא אמר למלאך : אם רע בעיניך אשובה לי (שם לד), כלומר אתה אמנם חוסם בפני את הדרך אבל ד' התיר לי (רש"י שם לד). כמובן, אין זה נכון, ד' לא התיר לו, אלא נתן לו בחירה חופשית (רש"י כב ט) "ובדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (רש"י שם).

נחזור לענייננו. אמר בלעם למלאך: ד' הרשה לי ואתה מבטל דבריו, וכך רגיל אצלו "שאמר דבר ומלאך מחזירו", "אמר לאברהם קח נא את בנך וכו' ועל ידי מלאך ביטל דבריו", כך פה אתה הקובע (רש"י שם לד). בשורה תחתונה, לא ד' הקובע הסופי, אלא מלאך, ודי להסתדר אתו. גם אחרי הנס של אתון מדברת ומלאך החוסם דרכו, בלעם סובר שיצליח למצוא פתח מילוט לשחד את ד'. לכל אורך הדרך ציפה בלעם שאולי ד' יסכים אתו, "אולי יקרה ד' לקראתי כרצונו" (רש"י כד א). הרי אידיאל חייו של בלעם הוא לכופף רצון ד' לרצונו הוא. אך כיוון שכל הניסיונות הקודמים לא עלו בידו, יש לו אסטרטגיה חלופית: "אזכיר עוונותיהם והקללה על הזכרת עוונותיהם תחול" (שם). לבסוף, אחרי כל המאמצים שלא עלו יפה, הוא השתמש בנשק יום הדין להכשילם ממש בעבירה, "לכה איעצך מה לעשות. מה היא העצה? אלהיהם של אלו שונא זימה הוא... איעצך להכשילם" (רש"י כד יד) - בבנות מואב (שם כה א).

אין ספק שאדם זה הוא חכם מאד, גאון אדיר, חמוש בכשרונות מיסטיים עליונים, אך הוא משתמש בהם כדי ללכת נגד רצון ד' ולכופף אליו את רצון ד': "ואם תאמר: מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? – כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: אם היו לנו נביאים, חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים, והם פרצו גדר העולם. שבתחילה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עולמן לזנות" (רש"י כב ה).

בלעם מת, אבל תלמידיו ותלמידי תלמידיו ממשיכים לזהם את אווירו של עולם, בכל עם ובכל לשון. יש שהכי חשוב להם – הוא רצונם, העולם הוא עבורם עולם של מילוי רצון, הם רוצים להתאים את רצון ד' לרצונם ולבטל רצון ד' מפני רצונם.

אבל אנחנו, תלמידי אברהם אבינו אומרים: "עשה רצונו כרצונך (עשה שרצון ד' יהיה רצונך) כדי שיעשה רצונך כרצונו (מרוב אהבת ד' רצונך יהיה רצונו). בטל רצונך מפני רצונו (יראת ד') כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב ד). האידיאל שלנו הוא להגדיל כבוד ד' בעולם.

הרב שמשון רפאל הירש מדגים שאברהם אבינו בהולכו לעקוד את יצחק אמר "ונשתחווה", כלומר ניכנע לפניו. ולעומתו בלעם אמר לבלק "התייצב", כלומר זקוף קומתך.

תלמידי בלעם חושבים כמו בלעם שמטרת הקרבנות היא להכניע את הקדוש ברוך הוא, לכן כיוון שהאבות בנו כולם יחד שבעה מזבחות, לכן גם הוא בנה שבעה מזבחות כנגד כולם וכדומה (רש"י כג ד).

אנו תלמידי אברהם אבינו, לא עוסקים בקסמים ובכשפים אלא בעבודת ד' ואיננו מכריחים אותו לעשות את רצוננו. אנו מקריבים קרבנות כדי למלא כבוד ד' בעולם. בעצם היינו רוצים להקריב את עצמנו כמו עקדת יצחק, ואנו שואפים לעשות ככל יכולתנו למען שמו יתברך.

תלמידי בלעם מחפשים כל דרך אפשרית להתאים את המצוות לעולמם, לבטל, למחוק ולמזער; לגרד את השוליים של ההלכה, לנטרל הלכות בכל מיני טענות פסידו-הלכתיות , שהרי כל עולמם הוא: אני, רצוני, הרגשתי. שיוויתי עצמי לנגדי תמיד. מה שקובע אם מצוה תקפה ורלוונטית, הוא אם אני מתחבר אליה או לו, מרגיש אותה או לא...

הם תומכים את אמירותיהם בהבלי שווא כגון שחז"ל ביטלו מצוות לא נוחות להם, כגון שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, לולב בשבת, פרוזבול, היתר עסקא. סימן שיש כאן מודל גמיש ומתואם לצרכי האדם, לדעתם.

חלילה! בדיוק להפך! זה כדי לעשות רצון ד'! חרדת קודש נוראה מרצון ד' מחשש של חילול שבת! חרדת קודש נוראה מרצון ד' מחשש סירוב הלוואה לעניים המסכנים.

כך הרפורמים והקונסרבטיבים, לא רצו בתחילה לחלוק בגלוי, לכן המציאו כל מיני פרוזבולים והיתרי עסקא ושעוני שבת כדי לשנות את התורה, שיהיה נוח להם, עד שלבסוף יצא המרצע מן השק והתגלה פרצופם האמיתי. גם ארץ ישראל לא היתה כל כך נוחה לרפורמים, לכן הם מחקו אותה מן הסידור ומן השאיפה, ואכן בארצנו הקדושה הם מיעוט זניח. ועיין עוד דוגמאות לרמיה עצמית כאילו בשם התורה בספר מסילת ישרים, שער הנקיות.

היסוד הבלעמי להעדיף את רצון האדם על פני רצון ד' גם בא לידי ביטוי בלימוד תורה. יש שתי גישות בלימוד תורה: הגישה היהודית המסורתית והגישה האקדמית. הגישה המסורתית של חז"ל ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם אומרת: משה אמת ותורתו אמת, דברי הראשונים אמת ודברי האחרונים אמת, ואנו עומדים מול אמת שמימית זו בחרדת קודש. איננו מבינים הכול, אך אנו יודעים שזו אמת, לכן אנו שוברים את הראש ומשתדלים להבין את זאת האמת, וכאשר איננו מבינים, אנו מרכינים ראשנו בענווה ואומרים: צריך עיון. מי צריך עיון? אנחנו. כשהגאון האדיר רבי עקיבא איגר כותב על התוספות: צריך עיון, הוא לא מתכוון לכך שהוא ממליץ לתוספות לעיין שוב בדבריהם, אולם הוא מתכוון לעצמו, לעיין עוד ועוד עד שיבין את הדברים.

"אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. אם ראשונים בני אנשים, אנחנו כחמורים" (שבת קיב ב). לכן אין זה פלא שלא תמיד אנחנו מבינים את דברי רש"י. אדרבה, זה פלא שלפעמים אנחנו מבינים. אנו משתדלים להתאים ולרומם את השכל שלנו לגובה של רש"י.

אך תלמידי בלעם המודרניים אומרים: אני מחליט מה נכון ומה לא, מה פירוש הפסוק ומה לא, ואם רש"י לא אמר כן, או חז"ל לא אמרו כן – אז יש קושיה עליהם, סימן שהם לא כל כך הבינו את הנושא, ואנו מבינים יותר מהם.

"סוף דבר, הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (סוף קהלת). זה כל האדם – יראת ד'! אם אתה מכתיב לד' מה לעשות, זו לא יראת ד'.

שמא תאמר: אמנם תלמידי אברהם אבינו טוב להם בעולם הבא, אך תלמידי בלעם הרשע טוב להם בעולם הזה, כי הם מתחברים לרצונם. ואם ד' חומס מאתנו את העולם הזה, מוכרחים אנו להיות כנים עם עצמנו ולהודות שהאמת והצדק עם תלמידי בלעם הרשע. לא כן! תלמידי בלעם הרשע יורשים גיהינום ויורדים לבאר שחת, ותלמידי אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים העולם הבא שנאמר: להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (אבות ה כג).

זהו ענייננו להתקרב אל ד' ולא לקרב את ד' אלינו. הרי יודעים אנו מה רצון ד', אז בל נתחכם. אלא נקיים בעצמנו: תמים תהיה עם ד' אלהיך.


  • פורסם בשאילת שלמה 253