שיעורי הרב שלמה אבינר

מה עניין שמיטה?

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: האם אפשר לקנות פירות וירקות של יהודים, שגדלים על סמך "היתר המכירה", או שעדיף פירות וירקות של גויים בלי שום חשש איסור ובלי קוּלות?

תשובה: קודם כל יש לדעת שהיתר-המכירה הוא הלכה ברורה וחלקה, שפסקו עליה גאוני עולם, ואשר אנו נסמכים עליהם בהרבה עניינים, כגון, רבי יצק אלחנן, רבי יהושע מקוטנא, המהרי"ל דיסקין, האדר"ת, ר' אברהם מסוכוצ'וב, ר' שמואל מוהליבר, ר' שאול אלישר, ר' יוסף ענגל ועוד. אין זה "היתר של הרב קוק" כמו שיש המגדירים זאת כך.

בשמיטות תרמ"ט, תרנ"ו, תרס"ג הוא כבר הונהג, ובשנת תר"ע, מרן הרב קוק חיזק אותו ובירר אותו עד תום.

כמובן, אין זאת אומרת שגאונים אחרים לא יכולים לפסוק אחרת, וזו דרכה של תורה שיש חילוקי דעות, כמו במשנה, בגמרא, בראשונים ובאחרונים. אבל אי אפשר לומר שהיתר המכירה הוא סתם איזו דרך מפוקפקת. היתר המכירה הוא היתר חלק. מי שאינו מתבסס עליה הוא בגדר מחמיר -

יפה מאד להחמיר, המחמיר תבוא עליו ברכה. אך אי אפשר לכפות חומרה על זולתו ולהגדירו כעובר על דת. תנאי גדול במידת החסידות שלא לבזות מי שאינו נוהג כן, כאמור בתלמוד הירושלמי (ברכות סוף פ"ב, ועיין 'לנתיבות ישראל' ב רכד).

שמא תאמר שמכירת הקרקעות לגוי אינה מתבצעת באופן ממשי, והינה פיקטיבית, אם כך נבוא לפסול גם מכירת החמץ לפני פסח. אדרבה, חמץ הוא איסור תורה לעומת שמיטה בימינו שהיא מדרבנן, חובה של חכמים, לפי רוב שיטות רבותינו. היתר המכירה הוא כשר לחלוטין.

ועוד תאמרו: הרי אסור למכור אדמת ארץ ישראל לגוי כמו שכתוב: לא תחנם - לא תיתן להם חניה בארץ ישראל (עבודה זרה כ-כא). כבר תירצו גאוני עולם שזו לא מכירה במובן המשפטי הכללי אלא במובן הדתי, ובפועל, הקרקע נשארת אצל היהודי ואין נותנים חניה לגוי בקרקע. אדרבה בזכות עבודת האדמה, אנו נאחזים טוב יותר באדמת ארץ ישראל, ואם לא יעבדו יהודים בשנת שמיטה בחקלאות, ויקנו מערבים, בזה תינתן להם חניה בקרקע, ולא עוד אלא שזו מכירה זמנית.

ייאמר במאמר מוסגר שיש תופעה מוזרה. יש יהודים שממאנים לקבל ההיתר בגלל האיסור של מכירה לגוי, אבל הם מוכנים למסור לאויב באופן ממשי חלקים נרחבים של ארץ ישראל, חס וחלילה!

אם כן, ההיתר מבוסס. אך לכאורה להחמיר הוא דבר טוב. חז"ל כינו שומרי שביעית כהלכתה: "גבורי כוח עושי דברו". חקלאי הרואה שדהו מכוסה קמשונים, ומוותר על רווחים - הוא גיבור! אך נעיר שהביטוי גיבור נאמר על החקלאי. אך הצרכן אינו כה גיבור, מה אכפת לו לקנות כל טוב מערבי ולא מיהודי…

אם הצרכן ירצה להיות גיבור ומחמיר, יש לו דרך: שיוותר לאלה החייבים לו כסף ולא יסתמך על פרוזבול בסוף שנת שמיטה.

אך כל חומרה צריכה שיקול. על מה שהוא דין גמור אין להתחכם, אבל לגבי חומרה, יש בספר מסילת ישרים פרק מיוחד "משקל החסידות" לפעמים יש חומרה המביאה לידי קולא.

אם אדם קונה מערבים ושובר מטה לחמם של חקלאים יהודים - הלזה ייקרא חומרה?! אדרבא, מצוה לקנות מיהודים "קנה מיד עמיתיך". האם להרוס את החקלאות היהודית זו חומרה?! הלחזק אחיזתם של הערבים בארץ קדשנו - זו חומרה?! אדרבה, יותר חומרה היא לקנות מיהודים על סמך היתר מכירה.

מרן הרב קוק כותב: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא לתן הכשר לגויים, כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעניים, ועיניהם תלויות למחייתם על ידי פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על (משמרתנו??), איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו… אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחילול ה' ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיד ירתחו, וכאבי עד לשמים. מגיע מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה" (אגרות הראיה אגרת שטז).

האמינו לי, בתור קיבוצניק לשעבר, במשך שמונה שנים, אני יכול להעיד שגם בימינו לא כל כך קל להתפרנס מחקלאות. יש פגעי טבע, יש מחלות, יש שוק מתנודד, יש פער תיווך. חקלאות היא עבודה נעימה וקדושה אבל קשה.

יתר על כן , אם יישבר מטה לחמם של החקלאים כל שבע שנים, איש לא ירצה לעבוד בחקלאות, וכל החקלאות הישראלית תקרוס ונחדל מלהיות עם חקלאי, עם טבעי, עם נורמלי, עם בריא, וקל וחומר במדינה שמאוימת בהסגר בעת מלחמה. אף מדינה בעולם אינה יכולה להתיר לעצמה לא להיות חקלאית.

המחמיר תבוא עליו ברכה. אך מהי החומרה?

לא לקנות מגויים מחוץ לארץ ולא מהארץ. אלא לקנות מאחינו היהודים, בעצמם - אין זו חומרה, אלא חובה גמורה! מצוה לחזק חקלאים יהודים, לחזק חקלאות ישראלית לחזק את ארץ ישראל!