שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

היחלשות האהבה בזוגיות (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

"פעם אהבתי את אשתי"

פעם אהבתי את אשתי, מאוד אהבתי, וגם היא מאוד אהבה אותי. צחקנו ביחד, חייכנו, הסתכלנו אחד על השני בהנאה עצומה, סלחנו אחד לשני, הבנו אחד את השני בלי מילים. גן עדן עלי אדמות. שמחנו להיפגש, התגעגענו אחד לשני. רומן אהבה מעל כל הספרים. פרח עדין חיבר בינינו, פרח האהבה. היינו שנים שהם אחד. כל כך אהבנו.

לצערנו הפרח הלך וקמל. האהבה נחלשה. רבנו על כל דבר. רבנו על שטויות. העלבנו ונעלבנו, עד שנגמר עידן האהבה. אותה אהבה שבהתחלה חממה לנו את הלב, לאט לאט התקררה. ניסינו לשמור עליה מכל משמר. לא עלה בידינו. חיינו נהיו זרועים חילוקי דעות, חילוקי לבבות ואי האבנות. ביתנו הפך לאסון. גרנו יחד שני זרים בבית אחד. היו לנו כעסים עצורים אחד על השני, וכל אחד על עצמו.

כמה פעמים ניסינו לשקם את הנישואים ולא עלה בידינו. המשקעים היו מידי כבדים. זה היה כמו לטפס על הר תלול. הייתי מנסה לזכור את תקופת האירוסין. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. אבל היה מאוחר מידי. ניסיתי להפריח מחדש את פרח האהבה, אך הוא שכב ללא רוח חיים. אנו רק בני אדם, לא מלאכים, אנו עושים טעויות, אין זה קל לתקן.

לפעמים אשתי ניסתה להתקרב אלי, אבל כבר לא רציתי. התעקשתי. הייתי יותר מידי גאה. ישבתי בודד בבית. ישבנו שני בודדים. נעלם כל החלום. החיים הפכו לחלום זוועה. פרח האהבה כבוי, מת.

מידי פעם קול היה קורא לי מבפנים, הקול של אשתי בתוך הקול שלי. אבל התעקשתי. הייתי כבול באלף חבלים, אלף מריבות, אלף כעסים, לא יכולתי להשתחרר. רק בכיתי. ואשתי בכתה יותר ממני.

עד שיום אחד קרה נס. אשתי ניגשה אליי ואמרה לי:

הֵי, הנה אתה. אני כל כך שמחה לראות אותך. יש כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך, אבל לא מצאתי את המילים הנכונות. אני רואה שמאוד קשה לך. אני רוצה לאמר לך כמה אתה חשוב בשבילי. אתה חלק ממני. השנים הטובות בהם חיינו באהבה הן יסוד חיי. על אף שענן כבד הפריד בינינו, אתה תמיד תהיה חלק ממני. אחרי כל כך הרבה שנים שחיינו יחד בשמחה, אסור שהקשר יסתיים. בוא נסתכל קדימה ולא אחורה. גם הר געש כבוי יכול לפרוץ שוב בעוצמה. בוא אלי ואני אבוא אליך.

פרצתי בבכי. העננים הכבדים השחורים נקרעו ושמש זרחה מתוכם. לא מצאתי מילים. אבל הנהנתי בראשי, בכיתי וחייכתי. בסוף הצלחתי לומר כמה מילים בקול חנוק: את נפלאה, תמיד ידעתי. אני בא.

מאז עסקנו בבניין הבית ההרוס. זה היה תענוג עילאי. לפעמים מכאיב ,אבל תמיד מאיר לנו את אופק החיים. דיברנו הרבה יחד. דיברנו את כל הדיבורים שעצרנו בתוכנו בימים האפלים. כשאני חושב על חיי עתה, אני בוכה, אבל זה כבר לא אותו בכי, לא בכי של צער, אלא בכי של אושר.

  • פורסם בשאילת שלמה 599