שיעורי הרב שלמה אבינר

החשמונאים - גיבורים

קרה לחשמונאים מה שקרה לעניינים רבים במדינתנו - חתכו את החשמונאים לחתיכות וכל אחד לקח חתיכה אחת. החילוניים, פעמים רבות ראו את החשמונאים רק כלוחמים ושכחו את השאר. הם ראו בהם לוחמים טובים, לוחמים מסורים, לוחמים חכמים, אבל שכחו שהם היו אנשים קדושים, כמו שכתוב "כהניך הקדושים" (מסכת סופרים כ ו). הם שכחו שהמרד היה גם מרד רוחני, שכל המאבק נגד היוונים היה בגלל שהם שרצו למנוע מאיתנו לחיות על פי מצוות התורה. כל זה כתוב בספר 'חשמונאים', אך החילוניים התעלמו מזה. די לראות איך שקראו לתחרות ספורט יהודית – 'מכביה' - על שם החשמונאים, כדי להבין ששכחו מי הם המכבים.

הרי דווקא זה סוג הדברים שנגדם החשמונאים לחמו. תחרויות ספורט שורשן בתרבות היוונית. ספורט כדי לחזק את הגוף, הוא בסדר גמור. יש צורך בגוף חזק כדי להילחם בצבא וכדי לעבוד טוב. אפילו כדי ללמוד תורה צריך כוחות גופניים חזקים. אך הספורט התחרותי בו אלפי אנשים יושבים ומסתכלים בכמה אנשים מתרוצצים, מי ינצח, מי ירוץ מהר יותר, מי יזרוק רחוק יותר, כל זה הבל ומושב לצים. חכמים התנגדו לדבר זה, ולזה הם מעיזים לקרוא על שם המכבים?! זו שערורייה שאין כמותה. תיאור המכבים רק כלוחמים, הוא אמת, אך אין זו כל האמת, רק חלק מהאמת.

החשמונאים - קדושים

אמנם אצל החרדים המצב הפוך - שכחו שהחשמונאים לחמו במסירת נפש על העם ועל הארץ. הם זוכרים שהחשמונאים היו אנשים צדיקים ורוחניים, הם זוכרים שהם לחמו בשביל התורה והקדושה. זו כמובן אמת, אך הם שכחו שהחשמונאים היו גם גיבורים גדולים ולוחמים. ראיתי ספר יפה בו אספו דברים של האדמו"ר האחרון מלובביץ'. כל הדברים שאמר על החשמונאים, היו דברים מלאי טהרה וקדושה, אך לא מוזכר שם אף במילה אחת שהם היו לוחמים.

הפירוד הגלותי

אם כן כל אחד לקח חתיכה של החשמונאים. אמנם החשמונאים היו גם קדושים וגם גיבורים. זו שערורייה לשכוח שהחשמונאים היו לוחמים, וזו שערורייה לשכוח שהחשמונאים היו קדושים. סיבת החיתוך הזה היא הגלות. בגלות אנו מפוררים, "עם מפוזר ומפורד". איננו רק עם מפוזר ומפורד מבחינה גיאוגראפית, אלא עם מפוזר ומפורד מבחינת הדעות וההשקפות. לכן כל אחד לקח חתיכה מהחשמונאים. ב'מגד ירחים' מרן הרב קוק כתב פתגמים על חודשי השנה. על חודש כסלו כתב: "הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים נתפוצץ לניצוצות. כשיתקבצו לאבוקה אחת - ישוב להגלות" (מאמרי הראיה עמ' ). בינתיים - אחד לקח את הקדושה ואחד לקח את הגבורה.

אצל הלאומיים-דתיים המצב טוב יותר. לאומיים-דתיים אוהבים את המדינה ואת העצמאות וגם אוהבים את התורה ואת הקדושה. לכן הם מסוגלים לספר על שני הצדדים באישיות החשמונאים, כמו שמופיע בשמם: לאומיים-דתיים. באמת נראה שבחשמונאים הופיעו הצד הלאומי והצד הדתי בחוברת אחת.

המושג 'לאומי דתי' לא היה שגור בפי רבנו הרב צבי יהודה, כי יש במושג זה בעיתיות מסוימת: מצורת הביטוי משתמע כאילו אלה שני דברים שונים ונפרדים ורק אנחנו הדבקנו אותם. שניהם נדבקים בסדר, הם אינם סותרים, אך אין ביניהם קשר מהותי. רבנו הרב צבי יהודה לא השתמש במושג זה, אלא אמר שזה פשט דבר ד'. כאשר מקיימים את התורה, צריך לקיים את כל התורה, "כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע" (שמות כד ז). "תורת ד' תמימה משיבת נפש" (תהילים יט ח). אומר הירושלמי (ברכות ה ג): "כשהיא תמימה - היא משיבת נפש". התורה במקוריותה שלמה, רק אנשים לקחו חתיכה מפה, חתיכה משם, ואז התורה אינה משיבת נפש. "משפטי ד' אמת צדקו יחדו" (תהילים יט י). על כל מצווה לחוד אפשר להתווכח, אפשר להקשות, אבל יחדיו - זה משיב נפש.

פירוש משה רבנו לתורה

בתחילת ספר דברים כתוב: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים א ה) - משה רבנו מבאר את התורה. יש פירוש רש"י, פירוש רמב"ן ויש פירוש משה רבנו. ומה הפירוש של משה רבנו? - "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי" (שם ז), כלומר צריך לכבוש את הארץ. זה הפירוש של התורה. התורה אינה מרחפת באוויר, "לא בשמים היא" (דברים ל יב). אמנם היא מן השמים, אבל היא אינה בשמים, אלא בארץ. כשעם ישראל יושב בארץ בצורה בריאה ושלמה, בצורה עצמאית ובצורה ריבונית, בצורה ממלכתית, זהו הקיום של התורה.

התורה לא נועדה רק רק לקיום על ידי היחיד, בגלות או תחת שלטון גויים. לא על זה נאמר לאברהם אבינו "ואעשך לגוי גדול". 'גוי גדול' לאו דווקא בכמות האנשים, אלא 'גוי גדול' במובן רוחני. הייעוד של אברהם אבינו היה להקים עם גדול וקדוש בארץ, בעצמאות, בממלכה; קידוש השם בארץ, "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

בריאה אחת

אם כן דתי ולאומי זה בעצם דבר אחד. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (אבות א א). יהושע הוא עמוד התורה שבעל פה, והוא אותו יהושע בן נון שכבש את הארץ. שבע שנים עסק בכיבוש הארץ ושבע שנים עסק בהתנחלות בארץ (בבא מציעא פט א). הוא היה חייל ומתנחל. יהושע בן נון לא עשה שני דברים, אלא עשה דבר אחד, הוא עשה את דבר ד', הוא קבע את היסוד של ממלכת כהנים וגוי קדוש. בכל התורה יש מילים רבות, אותיות רבות, שישים ריבוא אותיות, אך כל התורה היא שם השם אחד, אמירה אחת של ריבונו של ריבונו של עולם.

וכן רואים אצל החשמונאים. אחר כך הברק האלוהי העצום הזה הזה התפוצץ, בזמן הגלות, כל אחד לקח את הצד שלו מהחשמונאים, אך במקור זהו דבר ד' אחד. אומר מרן הרב קוק: הברק של החשמונאים התפוצץ לניצוצות, אבל עם התקבצות העם הוא ישוב להתאחד – "וכשיתקבצו לאבוקה אחת - ישוב להגלות".

==

==