שיעורי הרב שלמה אבינר

החזית - שדרות!

[הרב שלמה אבינר]

ארץ ישראל נקנית במסירות. כל פעם במקום אחר. פעם בישובי הנגב ופעם ביישובי הכנרת. פעם בבית שאן ופעם בקרית שמונה, פעם בירושלים ופעם ביש"ע.

עכשיו החזית: שדרות!

"ברזל ונחושת מנעליך" (דברים לג כד) - אלו גיבורי ישראל שיושבים על הגבול וסוגרים את ארץ ישראל כמו ברזל ונחושת (רש"י).

כי יש לדעת שעמים רשעים סבבונו, כדבורים, כאש קוצים, אך בל נדאג. הם יפלו כמו שכל אלה שהציקו לנו בעבר, נפלו. כי ריבונו של עולם החל לעשות ישועה לעמו. כי כבר לפני יותר ממאה שנה החלה שיבת ציון, כי עלה השחר. גם אם זה "שחר אדום". כי מסביב יש לנו מאות מיליונים ובפנים מיליונים. עתה זמן מלחמה, ובזמן מלחמה צריך גבורה.

ברוך השם איננו מפחדים מהם. בוודאי אין לפחד מטרוריסטים בזויים שאין להם שום כוח ממשי, אלא רק יודעים להפחיד. לכן אסור להיכנע להם. ואכן איננו מפחדים מהם. הם בוודאי פחות מסוכנים מתאונות דרכים אשר הורגים שש מאות בשנה, ומעישון שהורג עשרת אלפים לשנה. הפחד הוא שמסוכן.

מספרים על הרמב"ם שרופא רשע רצה להוכיח לשולטן שהוא חכם מן הרמב"ם והציע תחרות מוזרה: מי שיצליח להרעיל את השני יהיה רופא השולטן. כמובן, הרמב"ם לא ירעיל איש, אך אותו רופא חשש, לכן רק אכל ממה שקנו עבדיו הנאמנים, ולאחר מכן רק ממה שקנה בעצמו. באשר לרמב"ם, הוא חי רגיל, אכל רגיל, רק שמר דגימה מכל מזון, ובחזרתו הביתה בדק אותו במעבדה שלו, ואם היתה מורעלת הוא שתה תרופה נגדית. אך הרופא המרושע חשש יותר ויותר אכל רק מירקות שגידל בביתו וחלב מעז קשורה למיטתו. כך הלך והצטמק וחלה עד שמת.

אמר השולטן לרמב"ם: אתה הגדול, הצלחת להרעילו. לא, אמר הרמב"ם, הוא לא מת מרעל, הוא מת מפחד!

אנו מבינים שהכנסת שלנו והממשלה שלנו מפחדות. גם כשיצאנו ממצרים פחדנו מול ים סוף, עם היותנו ששים ריבוא יוצאי צבא חמושים בנשק, מעיר ר' אברהם אבן עזרא. חטאנו בחטא המרגלים כי פחדנו. הצטרכנו ללכת ארבעים שנה במדבר, אומר הרמב"ם במורה נבוכים, למען נלמד גבורה. אך כמו אז, כן עתה אין לפחד כלל.

אנו אוהבים שלום, אך אם אויב מכה יש להשיב לו מכה אחת אפיים. גם אם רק מתכנן להכות, יש להקדים מכה למכה (שו"ע או"ח שכט ו הגה), ולהשיב מלחמה שערה. כאשר מלך עמון גילח חצי זקן וחתך חצי מעיל לאנשי דוד, הוא יצא נגדו למלחמה. מוגזם? לא! כי זה מתחיל כך וזה נגמר רע. לכן זה מאוד מוסרי.

מספרים על אנגלי צרפתי וישראלי שנתפסו על ידי אוכלי אדם. קשרו אותם והחלו לבשל אותם. שאל האנגלי: -התכבדו בקשה אחרונה? -ודאי מהי? -לראות את תמונת מלכת אנגליה. הראו לו ונחה דעתו. -אני רוצה כוס יין ממולדתי, אמר הצרפתי. גם הוא קיבל. -ואני רוצה שראש השבט יתן לי בעיטה. אמר הישראלי. זה היה נראה בלתי נימוסי אך הוא נענה לבקשתו, אז הוא אזר כוחו, ניתק את החבלים שלף אקדח וירה וחיסל את כל כפר הקניבלים. -אם היה לך אקדח, למה לא ירית קודם? שאלוהו חבריו, -לא רציתי שיאמרו שאני לא מוסרי כי התחלתי ראשון"... אם לא היה עצוב, היה מצחיק.

ומי כן גיבור? תושבי שדרות! המצב בלתי נסבל. עם כל הקסאמים המאיימים כל רגע על אנשים נשים וטף, איש לא עזב. זו מסירות! יש מסירות בלימוד תורה ויש מסירות בתפילה. יש מסירות בגוש קטיף ויש מסירות בעמונה. ועתה יש מסירות בשדרות, שבוע אחר שבוע, יום אחר יום ושעה אחר שעה. זו מסירות בשביל כולנו וכולנו שם. מסירות גיבורים.