שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

ההשמצה הגזענית שהרגה איש (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

התאבדות בזמנים קשים - לגיטימית?

[ראיין: הרב מרדכי ציון]


ש: מה יש לנו לומר בדבר אותו אדם יקר שהשמיצו אותו בגזענות ומרוב שברון לב התאבד?

ת: כמובן, אסור להתאבד, גם במצבים מאוד קשים. אך אנו מבינים שאכן נקלע למצב נורא. אין לנו מה להוסיף על דברי חז"ל שאמרו שלשון הרע הורגת שלושה: המספר, השומע ומי שמספרים עליו.


ש: מה אשם מי ששומע?

ת: קודם כל ,זו עבירה לשמוע. שנית, בגלל שהוא שומע, השני מדבר. אם היה מסרב לשמוע, זולתו היה חדל מלדבר. או כגון בנדון שלנו, אם אף אחד לא היה קורא הודעות השמצה באינטרנט, אנשים היו חדלים מלכתוב.


ש: אך מה אשם מי שספרו עליו?

ת: הוא באמת אינו אשם. אך כמו שיש אדם רשע ההורג חף מפשע, יש אדם רשע שהורג במילים אדם חף מפשע.


ש: אבל יש ענין לפרסם את מי שעושה רע במסגרת המלחמה נגד הרוע?

ת: אין זה כל כך פשוט. עיין בספר חפץ חיים בסוף הלכות רכילות שיש תנאים רבים מאוד להתיר לשון הרע, כגון: א. שבדקנו שבאמת כך המציאות. ב. אנו מציגים את כל המציאות ולא רק חלק, כי פעמים רבות זה ישנה את כל התמונה. ג. שדיברנו עם אותו אדם וניסינו לתקן וזה לא עזר. ד. שאנו עושים זאת מאהבת הטוב ולא מתוך טינה נגדו. ה. שלא יסבול עקב זה יותר ממה שהיה סובל אם היה נשפט בבית דין על כך. אוי! כמה התנאי האחרון הזה נוקב במקרה שלנו. ויש עוד תנאים.


ש: ואם התנאים האלה לא מתמלאים, אז יש להסתיר את האמת?!

ת: כן. האמת היא אידיאל גדול, אבל לא האידיאל היחיד. אמת ושלום אהבו. צריך לשמוע כל התורה כולה ואז היא מביאה ברכה. משפטי ד' אמת צדקו יחדיו, יחדיו ולא כל אחד לחוד. לשון הרע יכול להחריב את החברה, גם אם הוא אמת, קל וחומר אם הוא שקר, כמו במקרה שלנו, כאשר עדים שנוכחו שם העידו שאותו אדם יקר לא עשה ולא אמר שום דבר גזעני.


ש: אם זה מחריב את החברה, למה אין במדינות הנאורות חוקים נגד זה?

ת: ודאי יש חוקים. אפילו ברומא העתיקה, מי שאמר דיבה נידון בהגליה ובעבודת כפיה, לא מפני שהרומאים היו צדיקים, אלא מפני שהבינו שזה מחריב את החברה. גם במדינת ישראל חוקק לאחרונה חוק חמור נגד לשון הרע אבל באינטרנט זה אולי יותר מסובך.


ש: למה?

ת: כי זהות הכותב הינה על פי רוב חסויה. הוא פחדן, ומתחבא מאחרוי זהות בדויה. על זה נאמר בקללות של פרשת כי תבוא: "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז כד) ורש"י מסביר שהכוונה למי שמדבר לשון הרע.


ש: אז אלה שכותבים לשון הרע הם אנשים רעים?

ת: ודאי! אלא אם כן זה מקרה שמותר. אך מקרים אלה מאוד נדירים. כן, אלו אנשים רעים, ד' ירחם עליהם ויחזירם בתשובה שלמה.


ש: אבל יש עוד דברים רעים? למה לדבר כל כך בחריפות דווקא נגד לשון הרע?

ת: קודם כל, חז"ל הם שדברו בחריפות ואמרו שהיא שקולה כנגד שפיכות דמים, גילוי עריות ועובדה זרה. וכן שמדבר שלשון הרע היא כמו כופר בעיקר (ערכין טו). שנית, זה דבר הגיוני. זה כמו חיידק שהולך ומתפשט ואי אפשר לעצור אותו. אפילו הגויים הבינו כמו שכתב בומרשה ב"ספר מסיביליה" וכן הוא באופרה של רוסיני: "השמצה היא רוח צחה, משב נעים מאוד, בלתי מורגשת. דקה, קלה, שבשקט מתחילה ללחוש, חרש חרש, בלי מעוף, בקול נמוך נושפת, הולכת וזורמת, הולכת ומזמזמת, לאוזני הבריות חודרת בזריזות, ואת הראשים והמוחות מהממת ומנפחת, מן הפה החוצה יוצאת, ההמולה הולכת וגדלה, אוזרת כוח מרגע לרגע, עפה כבר ממקום למקום, נדמה כאילו רעם, סערה, בלב היער שורקת ונוהמת, וגורמת מאימה לקפוא, לבסוף גולשת ומתפרצת, מכפילה עוצמה ומתפוצצת, כירי תותח, רעידה, סופת רעמים, שמרעידה את האוויר. המושמץ העלוב, מושפל, נרמס, תחת הפורענות הציבורית, למרבה המזל הולך ומתפוצץ". לצערנו, לבושתנו ולחרפתנו ,זה מה שקרה כאן.


ש: והאם יש דרך למושמץ להחזיק מעמד נפשית נגד אותה השמצה?

ת: יזכור את דברי חובות הלבבות – שכבר נמצאים בספר הזוהר – שכל זכויותיו של המדבר לשון הרע עוברות לזה שספרו עליו, וכל עוונותיו של זה שספרו עליו עוברים למספר. לכן במקרה שלנו, לאותו אדם יקר התווספו זכויותיהם של כששת אלפים אנשים מוציאי דיבה! כמובן מלבד כל הזכויות שהיו לו משלו עקב עבודתו המסורה במשך חייו.


ש: זו באמת דרך מעשית להתמודד?

ת: ודאי, פעם פרסמו פשקווילים נגד הגראי"ל שטיינמן עם השמצות נוראות כגון שטינמן – שטן מין (אוי לנו). הוא שאל אם יודעים מי הפיץ, כי הוא רוצה לשלם לו כסף. שאלוהו: למה? השיב: אני הדל, יש בי עוונות, ואני צריך לכפר עליהם, אך אני זקן ואין לי כח לתעניות וסיגופים ואותו אדם חוסך אותם מעליי...


ש: עד כדי כך?

ת: כן. בספר חובות הלבבות עצמו כתוב שאותו אדם שהיו מספרים עליו לשון הרע היה שולח מתנות למספר תמורת כל זכויותיו שעוברות אליו.


ש: בסיכום?

ת: חיים ומות ביד הלשון.


  • פורסם בשאילת שלמה 390