שיעורי הרב שלמה אבינר

הג"ר יעקב יוסף: גאון אמיץ

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]

עלה למרומים תלמיד חכם, איש מופלא, הג"ר יעקב יוסף זצ"ל. אמנם – ב"ה – בזה הדור יש בארץ ישראל הרבה תלמידי חכמים, אך הוא היה מיוחד במינו.

הרב היה תלמיד חכם גדול, קודם כל בחריפות ואחר כך בבקיאות, וכך הוא הסדר הנכון. אעפ"י שהבקיאים והסדרנים, גובה ויראה להם, אבל החריפים והמעמיקים, קודמים.

אמנם כתוב בגמרא ברכות (סד, א): סיני ועוקר הרים, סיני קודם, אלא שרבנו הרב צבי יהודה מסביר שנכון שהכל צריכים בקיאות, אבל לא הוא העיקר. העיקר הוא העמקות, החריפות, עומק השכל של התורה. לדוגמא, ספר "ערוך השולחן", שנכתב ע"י מעמיק גדול, קודם לספר דרכי תשובה, שאמנם גם היה גאון, אך הוא היה גאון מלקט סידורי.

לפעמים משתמשים בביטוי "הגאון החו"ב", זאת אומרת החריף ובקי, אבל מעולם לא שמענו שיאמרו: הבו"ח (בקי וחריף). ואין זה בחינם. מסופר על ר' חיים בריסקר שאחד ציטט לפניו איזה תוס', ור' חיים אמר: אין תוס' כזה. הנוכחים תמהו משום שר' חיים לא היה ידוע כבקי. ר' חיים אמר: אני מכיר את התוס' מספיק לדעת שאין תוס' כזה...

הסביר רבנו הרב צבי יהודה, שיותר מזה, "סיני" הוא לא בקיאות בעלמא, אלא התקשרות ודבקות בעצמיות התורה, על כן "סיני" כולל גם את כל החריפות, ולכן הוא דרגת תלמיד חכם שמעל החריפות הרגילה הנראית כמין יתרון כשלעצמו (שיחות הרב צבי יהודה – תלמוד תורה עמ' 42-40. ועיין דיונים בעניין בשו"ת יביע אומר ח"א בפתיחה אות ז. הליכות עולם ח"ג בפתיחה עמ' כד והלאה. וישמע משה ח"ב עמ' רטו בשם הגרי"ש אלישיב).

יש שאמרו שהאשכנזים הם חריפים והספרדים הם סדרנים, אבל אין זה נכון. יש ספרדים כאלו, ויש אשכנזים כאלו.

הג"ר יעקב יוסף היה חריף גדול, מעמיק גדול, מחדש גדול. היתה לו הרבה מסירות נפש לכלל-ישראל. הלך להיות חבר כנסת, אעפ"י שבשביל תלמיד חכם זה לא בדיוק תענוג גדול להיות שם, אבל עשה מה שהיה צריך. היה חבר בעיריית ירושלים, גם זה לא מקום בדיוק לתלמיד חכם, אבל הוא עשה זאת כי היה נצרך. גם על ארץ ישראל, היתה לו מסירות נפש, כל הזמן נקט עמדה שאסור לתת חלקי ארץ ישראל לגויים. לפעמים הייתה דעתו דעת יחיד בדבר זה. לפעמים נקט עמדה, כאשר הוא ראה דברים לא ישרים, למרות שהיה דעת יחיד, כגון בסוגית בית הספר בעמנואל שדחה את הבנות הספרדיות הצידה. הוא נקט גם בעמדה כאשר הגיע כסף לש"ס בדרך שאינה ישרה. גם כאשר היה בודד במערכה עמד בדעתו באומץ גדול בלי חת ובלי מורא.

כך גם בפסקי הלכה כאמור, כשלא חשב כאביו – הגאון הרב עובדיה יוסף. לא כתוב באף מקום שפוסק הלכה חייב לחשוב כאביו. חייב לכבד, אבל לא כתוב שחייב לחשוב כמוהו. בשו"ת מנחת אלעזר (ד, ו), האדמו"ר ממונקאטש מביא רשימה של חכמי גמרא החולקים על אבותיהם. כך גם בשערים המצויינים בהלכה על הגמרא (קידושין לא, ב), מובאים הרבה ראשונים החולקים על אבותיהם. כתב הט"ז (יו"ד רמ סק"ג) שגם הטור חלק לפעמים על אביו הרא"ש. אמנם הש"ך (שם סק"ב, רמב סק"ג) חולק על הט"ז שאסור לחלוק על אביו אפילו לא בפניו, עם זאת האדמו"ר ממונקאטש (שם) מביא שגם הש"ך עצמו חולק על אביו (יו"ד ו סק"ח)! וכן הגאון הרב עובדיה יוסף פוסק שמותר לבן לחלוק על אביו (עיין ילקוט יוסף – כיבוד אב ואם פרק ה עמ' שסח-שעד)!

בן יכול לחלוק על אביו אך עדיין חייב לכבדו. כך כתב הטור: "אדוני אבי הרא"ש אומר..." ולאחר מכן פוסק אחרת, הוא מכבד וחולק. אבל כדי לומר בימינו: אדוני אביו הגאון הרב עובדיה יוסף פוסק... ולאחר מכן לחלוק, צריך הרבה מאוד אומץ, שהרי דבר זה לא מצא חן בעיני קרובי אביו ומשפחתו, אבל הוא היה עצמאי. תלמיד חכם גדול חייב להיות עצמאי. אם יש לו דעה שמבוססת על הגמרא ועל ההלכה וכו', הוא לא רשאי לבטל דעתו, גם בפני מי שגדול ממנו.

הוא היה מיוחד במינו בחריפות, במסירות, ביושר, בעצמאות, אבל בעיקר בכך שהיה תלמיד חכם גדול שהפיץ הרבה תורה באומה. הוא היה רב שכונה, ראש הישיבה, הכשיר הרבה מאוד רבנים, נותן המון שיעורים בהלכה ובהשקפה (אצלו קוראים לאמונה בשם השקפה) וגם שיעורים עממיים לאנשים פשוטים. הוא הפיץ והפיץ תורה. הרב גם לא היה כ"כ מפורסם משום שהיה ענו וצנוע. גם כשהיה חולה וסבל הרבה המשיך להפיץ תורה.

א"כ אותו הגאון באמת היה גאון. יש אומרים שמכל הבנים של הגאון הרב עובדיה יוסף הוא היה החריף מכולם והחדשן מכולם. עם זאת היה גם הכי עצמאי והביע את עמדותיו ללא חת וללא מורא.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים עם כל הגאונים ועם כל הצדיקים.

• פורסם בשאילת שלמה 275