שיעורי הרב שלמה אבינר

האדם שאיננו אנושי

[הרב שלמה אבינר]

אני מאשים את ראש ממשלתנו על כך שאינו בן אדם.

איני מאשימו על כך שאינו דתי, או לא מאמין או לא ציוני או לא לאומי, אלא פשוט על כך שאינו אנושי.

אני גם מאשים את הממשלה ואת הכנסת שנגררות אחריו, כאילו אין להן אחריות, אך בעיקר אני מאשים אותו, כי אם הוא היה יורד מן העניין, ברור שמיד הממשלה והכנסת היו מעמידים את הנושא להכרעת האומה, וידוע לכל מה היתה ההכרעה.

אני מאשים אותו שאינו אנושי, כי אם כדי להזיז את הספארי ברמת גן דרוש פסק זמן של חמש שנים - לנטוע עצים ולחכות שיגדלו, להכין מקורות מים ומאורות, כדי שהקנגורו יוכל לחיות בסביבתו הטבעית - אז מי שזורק אנשים לרחוב ללא דיור חלופי מוכן, מי שנוהג כן, אינו בן אדם.

כי אם כדי להעתיק חוות דגים מאילת, מסיבות איכות סביבה, מכינים חלופה במשך שנתיים - פה זורקים החוצה משפחה שלמה, אנשים נשים וטף, לקרוון בניצנית או עם שכר דירה מזערי שאי אפשר לשכור בעזרתו דירה באשקלון. העושה כן אינו בן אדם.

כי מי ששודד לאור יום מפעלי תעשיה עתירי מחשבים בְּעלות של מיליונים בלי שום פיצוי, שום שמאות ושום פירוק, אינו בן אדם. כי מי שזורק ילדים וילדות מבתי ספר בלי שום חלופה - אינו בן אדם.

גם מי ששוכח, שאחרי חורבן ימית משפחות התפרקו ואנשים התאבדו, ועתה הוא מנתק משפחות קשות יום מקהילותיהן המחזקות אותן מפני גירושים ונפילת ילדים לפשע, אז אני שואל, האם זה מעשה אנושי?!

אך אני מזהיר אתכם מראש שראש ממשלתנו, ויחד אתו מנהלי ההתנתקות, ישיבו לכם שהכל מוכן להפליא ואם הכל מתעכב, הרי זה בגלל העקשנות הנפשעת הנוראה של תושבי המקום שבגלל סיבה לא מובנת רוצים להישאר בביתם, אז דעו לכם שהמשפחות הבודדות שכן ביקשו חלופה וכן פנו לשלטונות, חזרו בהן בראותן שהכל שקר. אז אִמרו אתם: האם הוא בן אדם?! ולא רציתי לדבר עתה על יישובי הנגב הסמוכים לחבל עזה, שיהיו חשופים לא רק לסכנת פגזים, אלא גם לחדירת מחבלים מעל פני הקרקע או דרך מנהרות שמתחת לפני הקרקע, ולא הוכן עבורם שום מערך הגנתי, אבל גם על זה אפשר לשאול האם העומד בראשנו הוא בן אדם. אוי לו לעם אשר העומד בראשו אינו בן אדם.

אוי כמה זמן צריך לעבור עד שבן אדם נעשה בן אדם.

לכן אני מאשים שראש ממשלתנו אינו אנושי. ולא בשמי הפרטי, שהרי המתנגדים לגירוש הנפשע הזה הם יותר מחצי האומה, לכן כל אלה צועקים מתוך גרוני: אתה לא אנושי!

זה הכלל, לא מפקירים - לא יהודי מישראל ולא חבל מארץ ישראל!

מעשה במנתח הירושלמי הוותיק ד"ר נחום קוק, שניצב על משמרתו כל ימי מלחמת ששת הימים, כמעט ללא הפסקה, ביום ובלילה, עבד בחדר הניתוחים של בית חולים 'ביקור חולים' בירושלים ועמל להציל את פצועי המלחמה שהובאו לשם. בכל אותם ימים הוא הסביר לעוזריו ללא הרף: אסור לקטוע איברים!

עלינו לעשות הכל כדי להציל את החולה, מבלי לקטוע לו יד או רגל. לעיתים נראה המצב חמור וכמעט על סף ייאוש, אבל ד"ר נחום קוק לא ויתר. את כל ניסיונו הרפואי העשיר העמיד הפעם במבחן ונאבק כדי להציל את גפיו של הפצוע, והוא זכה ממש לסייעתא דשמיא, ברוב המקרים הצליח להציל את אבריהם של הנפגעים ומנע מהם להפוך בעלי מום לכל ימי חייהם.

לאחר שנרגע מן המאמץ הפיסי והנפשי הגדול, הסביר כיצד הגיע לרעיון זה - מדודו, אח אביו, מרן הרב קוק, שמע לא פעם כי "אסור להתייאש גם מאבר מדולדל מן הגוף, אבר שכזר, יש לעשות הכל כדי לאחות אותו אל הגוף ולהחזירו לחיים. כל עוד לא נגדע הטוב כליל, אין להתייאש ממנו" מרן הרב קוק אמנם דיבר על איברים מסוג אחר שכוונתו היתה לרחוקים מתורה, אבל הכלל שניסח תקף גם לגבי אברים כפשוטם. לכן עמל להציל את איבריהם של משחררי ירושלים העתיקה כשסיסמתו: נגד קטיעת איברים (הרב פנחס מילר. מעשה שהיה מידות והליכות גדולי ישראל (112-113).

כך אנו נגד קטיעת חלק מארצנו. חלק מתורתנו, חלק מעמנו, חלקי מצבאנו. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.