שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

דעת גדולי ישראל ביחס לציונות

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־08:59, 19 באוקטובר 2015 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "שאלה: ידוע הדין שיש ללכת אחר הרוב. אם כן, כיון שרוב גדולי ישראל לא היו בעד הציונות ורק המיע...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

שאלה: ידוע הדין שיש ללכת אחר הרוב. אם כן, כיון שרוב גדולי ישראל לא היו בעד הציונות ורק המיעוט תמכו בה, האם יש ללכת בדרך המתנגדים?

תשובה:

א. 'רוב דומם'

המציאות אינה כך. כיום, רוב הרבנים אינם נוקטים עמדה. הם לא מתבטאים בעד המדינה, ואף אינם מתבטאים נגדה. כך גם הייתה המציאות בתחילת תנועת הציונות. מרן הרב קוק שלח את רבנו הרב צבי יהודה לשליחות בחו"ל על מנת להסביר את שיטת תנועת "דגל ירושלים", שמטרתה הייתה להפיח נשמה בתנועה הציונית. במהלך שליחותו, בירר רבנו את דעתם של גדולי התורה בנוגע לציונות, הן בפגישות ישירות והן בשיחות עם נאמניהם. מסקנתו הייתה, שזה אינו נכון שרוב הרבנים הגדולים מתנגדים לציונים.

רבנו ציין, שקרוב לשנת תר"ס יצאה לאור בקובנה חוברת בגנות הציונות בשם "אור לישרים". בסופה צורפו מכתבים של כמה מגדולי ישראל, רבי חיים מבריסק, רבי דוד פרידמן מקארלין, ועוד כמה רבנים. אחר כך צורפו מכתבי כמה מהאדמורי"ם מאותם זמנים, כגון רבי שלום בער מליובאוויטש – הרש"ב, שהיה אז צעיר לימים. במזרח אירופה היה שפע גדול של גאונים, גדולים ולמדנים, ובעלי החוברת השיגו רק מספר מועט של חתימות תלמידי חכמים ברמתו של רבי חיים מבריסק. בעלי החוברת טענו שכלל ישראל עולה באש בסיבת הציונות. אם כן, מדוע לא הצליחו לאסוף חתימות ממאות הגאונים והצדיקים שהיו באותה תקופה?! אלא, שבשני הקצוות עמדו יחידים. מיעוט קטן מהגדולים תמך בציונות, ומיעוט קטן התנגד, אך רוב גדולי ישראל התלבטו ולא ידעו לאן לנטות, מעין "רוב דומם" (שיחות הרב צבי יהודה – ארץ ישראל עמ' 211-213 וצבי קודש עמ' 151).

מסופר על רבנו הרב צבי יהודה: מעשה בשנת תשכ"ו שתלמיד אחד רינן שרבנו לא יעז לומר ליד ארון הקודש שרוב גדולי ישראל לא התנגדו לציונות (כמו שפורסם בשמו). כאשר הדברים הגיעו לאוזני רבנו, הוא ניגש לארון הקודש, פתח אותו ואמר בהתרגשות: "מי שאמר שהורו רוב גדולי ישראל נגד הציונות, חיוב להודיע לו ששקר מוחלט הוא וכזב גמור! כלפי השתמשות זו בבחינת ההגדרות הנוגעות לנפשות ישראל, נאמר: מדבר "שקר תרחק!'" (גדול שימושה לרב אברהם רמר, עמ' כט-ל, רבנו עמ' 129 וצבי קודש עמ' 151-152).

דבר זה ניתן לראות אף בכתבי החרדים עצמם. כתב הג"ר משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' קמ בסוף): "ובשנת תרצ"ו דנו בכנסיה גדולה על הקמת המדינה מחולקת, וכידוע הגר"א ווסרמן והגר"א קוטלר זצ"ל רצו לעזוב כשנראה סכנה שיסכימו לשלטון ציוני ונמנעו ע"פ הוראת הגרח"ע זצ"ל, והגרי"ז סולוביצ'יק זצ"ל כעס ורגז מאד שדנו בזה בשעה שיש בזה ר"ל גרם שפיכות דמים, ושאל אותו הגר"א קלמנויץ זצ"ל מה איכפת לו כ"כ עד שרוגז בקולי קולות הלוא הכי לא מתחשבים ברבנים, והביא הגמרא בסנהדרין נו, א דחזקיה חשש שהקב"ה אזיל בתר רוב, רק אמרו לו קשר רשעים אינו מן המנין, משמע שאם אינם רשעים נוטה הקב"ה לגבייהו, ולכן טען אז ואמר הרי בכנסיה התאספו רוב גדולי הדור, והקב"ה נוטה בתר רוב, והרי הסכימו על עצם מדינה, רק חלקו אם מותר לוותר על חלקי ארץ ישראל, ומר אז (בשנת תרצ"ו) חוששני שיתקיים שהרי אינו קשר רשעים והם מן המנין, ע"כ." למדים מכאן שאפילו הגרי"ז אמר שרוב גדולי ישראל תמכו בהקמת המדינה. הסיפור הזה מובא בס' נתיבות רבותינו (ח"א עמ' שסו).

הג"ר מנחם כשר בספרו התקופה הגדולה מביא כרוז בשם "דעת תורה", שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור, הקוראים להקמת מדינת ישראל בשם "אתחלתא דגאולה". (עמ' שעד-שעה ומוזכר בשו"ת יביע אומר ח"ו ס' מא אות ה) וכן בספר "אתחלתא היא" של הרב יצחק דדון מובאים דעות הגדולים בעניין שיבת ציון, כל אחד ודעתו, ומראה שם שהרוב היו בעדה.


ב. כללי הליכה אחר הרוב

כתבו הפוסקים, שהכלל של הליכה אחר הרוב נאמר רק אם ישבו כולם יחד ונשאו ונתנו ביניהם, אך רוב אינו נחשב אם כל אחד ואחד אומר את דעתו בפני עצמו. שהרי, אם הרוב היה שומע את דעת המיעוט ונושא ונותן עמו, אולי היה משתכנע.

כתב הבית יוסף (ח"מ סוף ס' יג) בשם הרשב"א: "אילו היה שם אותו האחד, שמא היה מראה טעם הפך מה שהסכימו הרוב ויודו הרוב בכך". וכתב השדי חמד (ג עמ' 149): "לא אמרינן רוב אלא כשנחלקו פנים בפנים רובו מתוך כולו". וכן, "כשכל הדיינים מקובצים יחד במקום אחד כמו הסנהדרין" (גט פשוט, כלל א. ועיין שו"ת שאילת דוד במקור בית אב מאמר ב. משפט הוראה למהר"ץ חיות פרקים ד-ה, שדי חמד כללים מערכת יוד כלל לה, מנחת מצוה עת אות א, חזון איש כלאיים ס' א, לנתיבות ישראל ח"ג עמ' שנב-שנג במאמר "תשובה ובירור דברים").


ג. רוב חכמה

לעומת זאת, הזכירו הפוסקים שיטת הכרעה על פי רוב חכמה. יש אומרים שהולכים אחר רוב חכמה כנגד רוב מנין (ליקוטי הרמב"ן, סנהדרין פרק ד בשם רה"ג). יש להבחין מהו רוב חכמה בכל אחד ממקצועות התורה: יש חכם שיש בו רוב חכמה בעניני ממונות, ולעומת זאת ישנו חכם בעל רוב חכמה בעניני איסור והיתר, וכיוצא בזה.

למרן הרב קוק היה רוב חכמה בעניני הנהגת כלל ישראל, בעניני קוממיות עמנו ונחלתנו, בזריחת אור ישועתנו, בענין הבנת הנהגת ריבונו של עולם בהיסטוריה שלנו. הוא חקר, איזן, ליבן, סידר ובנה שיטה שלמה, שהיקפה ועומק רוממותה עלו ראש מעל כל חכמי הדורות האחרונים.

לו היו גדולי ישראל יושבים עם מרן הרב קוק ולומדים עמו יחד ספר אורות, היו מסכימים עמו. הסיבה שלא הסכימו עמו או שלא נקטו עמדה הינה משום שהרעיונות טושטשו. אחרי שנפגש עם גדולי ישראל באירופה ובירר עמם את הדברים, דיווח רבנו הרב צבי יהודה בספר לנתיבות ישראל (שם): "רובא דרובא של תלמידי ויראי ד' שם ואין צריך לומר בארץ הם נוהרים אחריו באמת ומקושרים ומחוברים להשפעתו הכוללת הקדושה והגדולה".

רבנו הגדול הרמב"ם קבע ופסק את ההבחנה העיקרית של המשיחיות, על יסוד הכרעת רבי עקיבא, בדבר אפשרות משיחיותו של בר כוכבא: "ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח" (הלכות מלכים יא, ג), אף על פי שמצאנו חכמים שחלקו על קביעה זו (סנהדרין צג, ב. ועיין ירושלמי תענית ד, ה ואיכה רבה ב, ב). א"כ, כיצד אמר הרמב"ם: "רבי עקיבא וכל חכמי דורו"? אלא, ברור הדבר, שבעניין חזון הגאולה ותחיית ישראל וארצו, רבי עקיבא היה המומחה, בעל רוב החכמה. לכן, אף על פי שרבו החולקים עליו, הריהו בגדר הלכתי של "כל חכמי דורו", ולשון הרמב"ם בהלכות תענית (ה, ג): "ודימו כל ישראל וגדולי החכמים" קובעת שבמקצוע זה של התורה, רבי עקיבא וחבריו נחשבו כגדולי החכמים שבדור.

הרבי מסטמאר, הג"ר יואל טייטלבוים, מסכים שבעניין זה הולכים ע"פ רוב חכמה. פעם נשאל הרבי מסטמאר על מה שכתב בס' ויואל משה (מאמר שלש שבועות ס' קמב) שרוב גדולי ישראל התנגדו לאגודה (שהוא חשב שהיא הייתה תומכת ברעיון הציונות) מתחילה ועד סוף, הלא היו כ"כ הרבה רבני ואדמור"י פולין שתכמו באגודה, השיב הרבי מסטמאר: הלא לעומתם היו רבני אונגארין שהתנגדו לה, ומה שכתתי "גדולי ישראל" כוונתי היה לגדולי הדור מסוג של הגאונים הקדושים המהרש"ב מליובאוויטש ומנרי"ד מבעלזא שהיו גדולי הדור בחכמה ובתבונה (מושיען של ישראל ח"ז עמ' מג-מד).

אמת הדבר, הגדולים הללו היו תלמידי חכמים ענקיים וצדיקים, אך אף אחד לא העמיק בסוגיות של תחיית האומה בארצה כמרן הרב קוק בספר אורות. וכך כתב רבנו הרב צבי יהודה (לנתיבות ישראל שם): "ובכלל גם כל אלה בעלי הדעות האחרות, האם הם כולם השקיעו כ"כ כח ומוח כמוהו והרבו והעמיקו כ"כ, בעסק פנימיות תוה"ק ובבירורי וגילויי אמונותיה ודעותיה, והלכות צבור, המחשבות ודרכי העבודה הפעולה והחיים של כלל ישראל, ובהתקשרות פנימית דקדושה עם כל בית ישראל וכל אחד ואחד מבנ"י, ובמהלך הבנין וההתעודדות של כללות האומה הק' והישוב והתקין של האה"ק"?

לכן, בנוגע למחלוקת על הציונות, אפילו אם נשתמש בכלל של 'רוב', ואפילו אם נצרף את הרוב הדומם למתנגדים, כבר הסביר מרן הרב קוק שבדיון זה הוכרעה ההלכה על פי ההנהגה האלוהית, עפ"י רוב החכמה, נגד רוב המניין. כך מסר רבנו בשם מרן הרב קוק (לשלושה באלול ח"ב סע' נב ומובא בצבי קודש שם): "בעניין היחס לעבודת בניין ארץ ישראל, וההתנגדות לזה מצד רוב גדולי תורה ויראה, הנה אע"פ שבית שמאי היו 'מחדדי טפי', ולכן היו יותר מעמיקים ומגיעים לאמיתיות הדברים, הוכרעה ההלכה כבית הלל, שהם היו הרוב, מפני המחלוקת (יבמות יד, א), - ובעניין זה של ארץ ישראל, כבר הגענו למצב שאין כבר בעיקרו כל שאלה של מחלוקת ונתבררה ההלכה כאותם ש'מחדדי טפי' בבירור אמתתם".

נלקח משאילת שלמה 104