שיעורי הרב שלמה אבינר

גירושים רגשיים

[הרב שלמה אבינר]

כתב הפסיכיאטרית דספר בספרה 'ילדי הגירושים': "לא הגירושים קובעים את הסתגלותו של הילד, אלא האווירה הרגשית השוררת בבית. בין מאות הילדים המסכנים המגיעים לפסיכיאטרים עבור ילדים, ראיתי ילדים מבולבלים אשר הוריהם לא חשבו להתגרש, אבל לא מצאתי ילד אחד שהוריו חיו יחד באושר".

הוי אומר, נפגעי מלחמת ההורים הם הילדים, בין שמדובר במלחמה חמה או במלחמה קרה. טבעי שיש מריבות ומשברים בין בני זוג. איננו מלאכי השרת. אך אם זהו מצב תמידי, שלא יודעים לנצלו לטובה, הילד שכה זקוק לשלווה סופג לתוכו מלחמה ומתח.

הוא טובע בים של מתח, עם תקופות של שקט מעושה או של התפוצצות, עקב יציאה מופרזת מהפרופורציות, בכל אירוע קטן. זאת, לעומת האהבה המקשטת את האדם האהוב בכל המעלות, בדומה למכרות מלח שבהם הקריסטליזציה הופכת את הענף הכי שגרתי לתכשיט נפלא, כמשל של סטנדל בספרו על אהבה - כך המתח התמידי הופך כל מה שבא מבן הזוג, תנועותיו הרגילות, הליכתו, צחוקו, קולו, ביטויו, התבטאויותיו שיפוטיו - לדבר מרגיז ומעצבן.

כל מעשה מעורר יחס שלילי. הכל אבוד מראש, כי הכל מקבל פרשנות לגנאי. בן הזוג על הכוונת, עוקבים אחריו כדי לגלות כל מחדל. כל אחד מתאמץ להרוס את אחדות הזוג.

מצב זה מכונה גירושים אמוציונליים, שבירת הקשרים הרגשיים, בלי גירושים רשמיים וחוקיים. כיוון שהזוגיות בתור תא חי נהרסה, כל מה שנותר בזוג המפלצתי לעשות הוא לקרוע זה את זה ולגרום לעצמם צער.

למטרה המטורפת הזאת יש קדימה מוחלטת על הכל, ועל אף שכמובן מכחישים זאת בהצהרות כלפי חוץ, כל אמצעי המלחמה הנם כשרים. הם משתנים מזוג אחד למשנהו ובמשך השנים האדם לומד להכיר את בן זוגו, מה הן הנקודות הרגישות והכואבות אצלו, ואיפה יש להכות . גם הילדים משמשים תכופות כמכשירים ובני ערובה.

בכל המקרים, התקשורת נשברת במובן של קשר בין-אישי והקשבה חיובית. היא הופכת לקליפת חיים ריקה, מעייפת. יתר על כן, שפת הלוואי הופכת ליותר מכרעת מאשר תוכן השיחה. לפעמים השיחה היא מזערית ומצטמצמת לצרכי היום היום ההכרחיים, לפעמים היא שיטפון דיבורי, אך תמיד יש צרימה בין התוכן והצורה, כגון אמירה בטון אדיש של דברים רוויי חשיבות.

גרועה עוד יותר היא השתיקה. הפרשנות המעוותת של דברי הזולת ומעשיו מובילה תכופות ליותר ויותר צמצום של השיחה. כבר לא מדברים אלא מתקשרים עם פתקים. אך זו שתיקה מזויפת, כי היא מכסה על מתח והתנהגות מאולצת. זאת המלחמה הקרה הנראית כשלום.

תיתכן גם מלחמה גלויה, כלומר, גיהנם זוגי של התפרצויות וסערות. כך משמשות בזו אחר זו מלחמה חמה ומלחמה קרה. המלחמה ממלאה שלושה צרכים עיקריים:

1. השתחררות מרגשות אשמה: אני הצודק, אני חף מפשע, אני הקרבן. האחריות למה שקורה אינה רובצת עלי.

2. האשמת הזולת בכל המצב: מה שמשלים את העמדה הנ"ל. כל העובדות וכל הזכרונות משמשים כאילו באופן אובייקטיבי להוכיח את אשמת הזולת, והן מהוות פק"ל זמין ובלתי מתכלה.

3. הצורך להעניש את השני. מעבר לשריטות של הרגע; מי שגרם לדעתי להריסת כל אושרי, להחמצת כל חיי, וקטע את כל קיומי החי - מגיע לו עונש.

אין סליחה, אין שכחה. לא נשכח ולא נסלח! לא נפתח דף חדש. זהו מצב של גירושים רגשיים עם הענשה מתמדת. הנישואים הופכים למלכודת. וכאמור מי שמשלם אלו הילדים שנולדים וגדלים בתוך גיהנם זוגי. במציאות של כישלון היחד, כישלון האנחנו, היעלמות האהבה, ותפיסת בן הזוג כנוכחות מתסכלת, הנישואים הופכים לבית סוהר והתפקוד נעשה לתפקוד חולני מבחינה נפשית.

אך יש לציין, שמחוץ לבית, התפקוד נשאר תקין. האדם אינו חולה מכף רגל ועד ראש, אלא יש נקודה מחלתית של האישיות. נוצר פרדוקס נורא שאנשים מאוזנים לגמרי בחייהם המקצועיים והחברתיים, שומרים את הצד האומלל והחולני של אישיותם דווקא לבן זוגם ולילדיהם.

לכן אם רוצים לדעת אם אנשים מתפקדים באופן בריא ומאוזן, יש להסתכל בילדיהם.

בל נטעה. כמה שההורים מסתירים מפני ילדיהם את מלחמתם הקרה, הילדים מרגישים בכך הרבה יותר ממה שהוריהם חושבים, הם חשים בסימני המתח ובשפת הלוואי.

זה גובל בשיגעון. יודעים להכשיר אדם להיות איש מדע, איש תורה או איש מוכשר בתחומים רבים, אך בדבר הכי חשוב, שזה עצם חייו וחיי ילדיו, הוא מתפקד באופן שפל ובזוי.

אך אין להתייאש. גם ממבוך נורא זה אפשר לצאת. גם הר געש כבוי יכול שוב להפיץ אש מחממת של אהבה. אך אי אפשר לעשות זאת כלאחר יד, אלא יש להחליט מעתה: זו המשימה המרכזית של החיים. עבודה זו של התאמה זוגית המתחילה אחרי החתונה, התאמת האישיות, היא גם ממלאה את האדם עונג יותר מכל עיסוק.