שיעורי הרב שלמה אבינר

גאולה נצחית

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]

שאלה: האם יכולה להיות גלות אחרי הגאולה שלנו?

תשובה:

מבואר בספר "אורות" (עמ' עז) שהעם מאמין שלא תהיה גלות לאחר הגאולה הזאת. אם העם מאמין בכך, אז לא צריך סתם להוכיח. זה מה שנקרא במשפט הכללי: "האדם הסביר", האדם הסביר הוא קנה מידה. היה משפט רופאייזן, יהודי ניצול שואה שהמיר דתו לנצרות והיה לנזיר- "האח דניאל". הוא רצה להנות מחוק השבות ולעלות לארץ, כדי לעסוק כמסיונר. שהרי על פי ההלכה הוא יהודי. בג"ץ דנו על זה הרבה הרבה זמן, ולבסוף החליטו שהוא אינו יהודי, שהרי אם תשאל אדם ברחוב: זה יהודי זה? וודאי יגיד: לא. התשובה הזאת שווה יותר מאלף דפים. כך גם כאן, העם מאמין שאין גלות אחרי הגאולה הזאת.

מרן הרב קוק גם מסביר שם שהידיעה הזאת היא הבסיס של כל מסירות הנפש של עם ישראל. אנשים לא מוסרים את הנפש על דבר מסופק אלא על דבר ודאי. אפשר גם לומר הפוך: מסירות הנפש היא הבסיס להצלחה. כל הדורות ציפו לגאולה. הדורות הקדמונים ציפו לגאולה ופעלו לקירובה וכל מצווה קירבה את הגאולה הרחוקה. אך הדור הזה חי את הגאולה ואת הישועה.

הגאון מוילנא נשאל בספר "קול התור" (פרק ה) מדוע חז"ל במסכת סנהדרין (צח, א) שללו את מחשבי הקיצים ולאחר מכן כתובו "אין לך קץ מגולה מזה"? ענה: כל החישובים הם על ריבונו של עולם, ואי אפשר לחשב מה ריבונו של עולם עושה, אבל הקץ המגולה הוא על מה שאנחנו עושים!

אם כן, מדוע זכה דווקא דורנו לגאולה? הרי איננו יותר צדיקים מדורם של רש"י, תוספות או הרמב"ם?

מסביר מרן הרב קוק בספרו "שמונה קבצים" (ז רא): "התשובה פשוטה היא, הדור זכה מפני שעסק במצווה היותר גדולה מכל המצוות, ששקולה ככל התורה כולה, בגאולת ישראל". ומשום שעסקו בגאולת ישראל זכו בה.

גם תלמיד ישיבה זוכה לתורה כי הוא לומד תורה, נכון שצריך גם סיעתא דשמיא, אך וודאי שאין זה מספיק לשכב במיטה ולהתפלל "חונן הדעת". כך גם מי שרוצה לזכות למידת הקדושה צריך לטפס במדרגות של מסילת ישרים, קודם מקדש את עצמו למטה ורק לאחר מכן מקדשים אותו מלמעלה, "הבא להיטהר מסייעין בידו". כך פלוני זכה לכסף רב כי הוא עבד קשה. וודאי שכל זה מהקב"ה, אך אם הוא לא היה עובד קשה לא היה לברכת ד' על מה לחול. כמו אלישע שעשה מקצת שמן הרבה שמן, אך לשם כך היה צריך קצת שמן, הוא לא עשה יש מאין. הקב"ה עושה יש מאין, האדם לא. זה מה שנקרא בפי הגר"א סוד תתקצ"ט – "הקטן יהיה לאלף" (קול התור שם).

נשאל בגמרא (ברכות כ, ב): מדוע הראשונים זכו בנסים ואנחנו לא זוכים? משיבה הגמרא: משום שהם מסרו על כך את נפשם על לימוד התורה. מסירות הנפש שלהם היא היא שגרמה לכל הנסים.

אם כן, העם עוסק בגאולת האומה, ו"מצפה לישועה קרובה" (אורות שם). מדוע בדורות הקדומים עם ישראל לא ציפה? זה סוד של נשמות, סוד ד' הנגלה במהלך ההיסטורי של האומה (שם). בשלב מסוים, האומה החליטה שהיא מצפה לישועה קרובה ומאז התחילו למסור את נפשם על כך.

נשאלתי: למה ארץ ישראל נקראת ארץ ישראל, ולא ארץ אברהם או ארץ יצחק? עניתי משום שיעקב אבינו מסר את נפשו על ארץ ישראל. ר' ישראל המגיד מקוז'ניץ היה מתרגם את הדבר ליידיש: 'אשר אתה שוכב עליה' – וואס דו פארלייגסט זיך אויף איר, כלומר שאתה מוסר נפשך עליה, - לך אתננה. כלומר משום שישראל מוסרים את נפשם על ארץ ישראל, לפי רצון לד', הם זכו בה (עיטורי תורה – בראשית עמ' 253).

יעקב חזר לארץ בתנאים מסוכנים, כשעשיו רצה להרגו, והתכונן לתפילה לדורון ולמלחמה, אמר: "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב, ט). כלומר הוא היה מוכן לאבד מחצית מנשותיו ובניו כדי לעלות לארץ, ולכן הארץ נקראת על שמו. אברהם אבינו התהלך בארץ, יצחק אבינו שכן בארץ, אבל יעקב הוא שכב על הארץ, הוא מסר נפשו על הארץ, על כן – "לך אתננה".

כך גם כתוב בויקרא רבה סוף פרשת קדושים (כה, ח) ששאול המלך 'החל לבנות מזבח', ואמנם גם רבים אחרים בנו מזבחות לד' לפניו אז מדוע זה נאמר על שמו? משום שמסר את נפשו על הדבר הזה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא החל לבנות מזבח לד'". לכן הארץ הזאת נקראת ארץ ישראל ולא ארץ אברהם או ארץ יצחק.

כמובן ישנם עוד תירוצים: "כמו עם ישראל, שכל בני יעקב יש להם חלק בעם" (עיין רש"י בראשית לה, כג). אילו 'ארץ ישראל' הייתה נקראת 'ארץ אברהם' ישמעאל שהוא בנו של אברהם היה תובע לעצמו חלק ממנה! דחייה: א. הם ממילא יגידו, הרי הם שקרנים. ב. אפילו אם הייתה נקראת ארץ אברהם לא הייתה להם זכות שנאמר: "ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא יב), כלומר דווקא ביצחק ולא בישמעאל. הוא הדין אילו נקראה 'ארץ יצחק' שאז היה עשו תובע חלקו בה, אלא כתוב "ביצחק יקרא" – ביצחק ולא כל יצחק (נדרים לא, א).

כך בימינו, העם היושב בציון מוסר את נפשו על הארץ משום שידוע ומקובל אצלו שלא יהיה חורבן נוסף, ושלא תהיה גלות לאחר האתחלתא של הגאולה שלנו.

בימי מלחמת העולם השניה שהה רבה הראשי של ארץ ישראל, הג"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, באמריקה לצורך טיפול רפואי. כאשר הנאצים כמעט הגיעו לשערי הארץ החליט לחזור ארצה. פרנקלין רוזוולט, שהיה נשיא אמריקה הצפונית באותם ימים, לחץ על הג"ר הרצוג שיישאר בנתיים באמריקה, בשל הסקנה הגדולה שנשקפת בארץ-ישראל. השיב לו הג"ר הרצוג: "מקובלנו שיהיו רק שתי חורבנות, חרבן שלישי לא יהיה"! (מובא בקמעא קמעא עמ' 144. הרב הרצוג – אין חורבן שלישי גם מוזכר בס' תיאום כוונות מהרב חיים סבתו עמ' 98).

כדומה, הג"ר צבי שכטר מספר בספרו "עקבי הצאן" (עמ' רטו-רטז) שבזמן מלחמת השחרור רצה הגרי"ז סולוביצ'יק מבריסק לעזוב את ירושלים ולעבור לשוויץ ובא אצלו הג"ר הרצוג והתווכח אתו שלא יעזוב את הארץ שאין לפחד מפני המלחמה, וטען שקבלה בידינו שלא יהיה עוד חורבן שלישי בארץ. הגרי"ז ענה לו שיש בידו קבלה מאביו שכאשר יורים צריכים לברוח. נראה שכוונתו הייתה שאמנם קבלה בידינו שלא יהיה חורבן, אבל אין בכלל זה שלא יֵהרגו יחידים ועל כן רצה לברוח.

גם לפני מלחמת ששת הימים, הגר"ש גורן הגיע לאוסטרליה לסייע למגבית היהודית המאוחדת. אם סגירת מצרי טיראן, הוא הבין שתהיה מלחמה ומיהר לחזור לארץ. הדרך היחידה היתה לטוס מאוסטרליה ללוס אנג'לס, משם לניו יורק, ומשם לחזור ארצה. הג"ר גורן היה שבת בניו יורק בלונג איילנד, קרוב לשדה התעופה כדי לטוס לארץ במוצש"ק. הוא דיבר בבית הכנסת הגדול, שנקרא "בית הכנסת הלבן" (הרב שלמה בעוז ותעצומות עמ' 265-264). ושמענו שהוא אמר שתיכף תתחיל מלחמה עם הערבים. כל הקהילה התחילו לבכות וחששו על שואה שנית, אך הג"ר גורן אמר שאין על מה לדאוג כי התורה מבטיחה שאין חורבן שלישי (הרב חיים ג'קטר בשם הרב שאול חיל בעלון "קול תורה").

אמנם כיצד יודע העם היושב בציון יודע שהגאולה הזאת היא נצחית?

מוסבר בעמוד הראשון בספר אורות: שעם ישראל יודע זאת ברוח הקודש. כשם שיש רוח הקודש ליחידים, יש גם רוח הקודש לעם. כמובן לא כל דבר שהעם אומר זה תורה, אבל בדברים עליונים ונשגבים יש רוח הקודש.

כך גם כשנשאל הנצי"ב על שיבת ציון, השיב: "'וקול המון כקול שדי בדברו ע"י נביאיו, ע"כ עלינו להמשך אחרי קול דבריו זה..." (שיבת ציון ח"ב עמ' 7). "קול המון כקול שדי" הוא פתגם לטינית: Vox populi, vox Dei.

אבל אם תאמרו: איפה חז"ל אמרו שאין גלות אחרי הגאולה שלנו?

מסביר הרב טאו בסוף כרך א' של ספר "אמונת עתנו" (עמ' רכח): ישנם ריבוי מקורות על כך שאחרי גאולתנו אין יותר גלות. אך באמת אין בהם צורך, די במקור אחד, במסכת סנהדרין (צח, א) כתוב "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא”". רש"י מסביר: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". כלומר אחרי שחכמים אמרו שזה הסימן היחיד, הברור, הגלוי, אין לצפות לסימן גלוי יותר שזו הגאולה. ארץ ישראל נותנת פריה בעין יפה ודי בכך. יתרה מזאת, ככל שהזמן מתקדם, הארץ יותר פורחת ומתעצמת.

יש מחלוקת ראשונים אם שיבת ציון בבית שני הייתה גאולה. יש אומרים שהיא לא הייתה גאולה שלמה אלא "פקידה בעלמא" (מגילה יב א), ובייחוד לפי רבי חסדאי קרשקש שאנו עתה בגלות שבה נתחייבנו בחורבן בית ראשון, ובית שני היה רק הפסק קל (אור ד' מאמר ג כלל ח פרק ב), ובייחוד לדברי הראב"ד "שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ד' לעולם" (רמב"ם, הלכות בית הבחירה ו יד). מסביר מרן הרב קוק ששיבת ציון בבית שני היה מעבר להכשיר עם ישראל לפני גלות ארוכה, כעין מי שעמד להיכנס לבית כלא וביקש זמן להתארגן (עיין מאמרו למהלך האידיאות).

גאולתנו עתה היא גאולת עולמים, כדברי רבי אבא, שהיה חי אחרי חורבן בית שני, ומודיע לנו שנתינת הארץ פירותיה בעין יפה, כלומר שיבת ציון ובניין הארץ, היא קץ מגולה, סימן מובהק שהקץ הקיץ (סנהדרין צח א). על-פי זה נקבע סדר השמונה-עשרה של הקדמת נתינת הברכה על פני האדמה בברכת השנים לתקיעת שופר לחירותנו (מגילה יז, ב).

עם זאת, עדיין ישנם אנשים המתלבטים, כיצד נדע בוודאות שזאת הגאולה? כתוב בגמרא: "אין לך קץ מגולה יותר מזה", "אין", אין דרך יותר ברורה מזה. אין! כששאלו את רבנו הרב צבי יהודה מה להגיד לציבור החרדי שלא משוכנע שזה הגאולה, אמר: אנחנו לא קראים! אנחנו יהודים של הגמרא. וכתוב מפורש בגמרא שאין לך קץ מגולה מזה! חז"ל אומרים.

הרמב"ם כותב בספרו "מורה נבוכים" (א כו) שיש דברים כל כך פשוטים שזה כמעט ביטול תורה לדבר עליהם, אך משום שאנשים שוכחים אותם, חייבים לדבר עליהם. כך גם בענייננו, אלו דברים פשוטים, למה לכלות את זמננו בשכנועים?

הקץ המגולה התחיל בערך לפני 130 שנה במה שנקרא העלייה הראשונה, כשהרבה יהודים עלו לארץ ומסרו נפשם על הארץ, והארץ השיבה להם, פרחה וצמחה.

שמא נאמר שזה לא נכון כיוון שיש כמה חרדים שאינם מאמינים? זו קושיא מעניינת, אך קודם צריך להבין מה כוונת הביטוי "מאמין העם כולו". בספר "אמונת עיתנו" (ח"א עמ' קמו) יש ארבע תיאוריות בנידון.

כל חוטא מקבל עונש, אך הגלות איננה העונש היחיד, יש סיבה לכל עונש ועונש כפי שמבואר בפרקי אבות ובמסכת שבת.

יש טוענים שאם נגיד שזו גאולה ללא תנאי אנשים ירשו לעצמם לעשות עבירות. זה חשש חסר בסיס כיוון שאף אחד לא טוען כן! יש אנשים העושים עבירות, אך אין זה נובע מאמונתם בגאולה.

אנו חיים בציון מכוח אמונת הגאולה. מה שהקמנו בארץ לא היה בגלל הבריטים, המלחמות או הצלחת החקלאות אלא בגלל האמונה. בלי אמונה איננו יכולים לעשות מאומה. העם עלה לארץ, הפקיר את רכושו, בנה את הארץ במסירות נפש, נהרג במלחמות – וכל זה בשביל מציאות זמנית?! פשוט שהעם היושב בציון מאמין שאין עוד גלות לאחר הגאולה, ומשום כך מצביע על כך בפועל חייו.

אבל צריך להבין שעדיין יכולות להיות צרות בתקופה זו.

מסופר באוצר הגאונים בסוף מסכת סוכה – כמובן לא במילים אלו: שהמשיח מגיע, ששון ושמחה. בא לכנסת ואומר: אני המשיח, רואים שהוא המשיח, מפרקים את הכנסת וממנים אותו למלך. הוא מדבר ברדיו ובטלוויזיה שהוא המשיח וכל העם חוזר בתשובה. כולם קונים טלית ותפילין, באים לבית הכנסת, הבית כנסת מלאים עד אפס מקום, הישיבות מלאות, אין מקום לשבת ואין מקום לישון. כולם שמחים. נלחם בכל האויבים מסביב מחסל אותם, וזורק את הערבים. כולם שמחים ואומרים הלל שלוש פעמים כל יום. תלמידי ישיבת מרכז הרב ובנותיה אומרים: אמרנו לכם שזאת הגאולה. לא רציתם להאמין, ועכשיו אתם רואים שזאת הגאולה.

אלא שהמצב מסתבך, הרוסים והאמריקאיים מגיעים, הם עושים ברית צפון-אטלנטית, האיחוד האירופאי, עושים מצור גרעיני מסביב למדינת ישראל, מבקיעים את ההגנות, חודרים פנימה, מחסלים את צה"ל, והורגים את המשיח (עיין סוכה נב-נג על הספד למשיח), לוקחים את כל עם ישראל וזורקים אותו למדבר סעודיה. כולם בוכים: "זאת לא הייתה הגאולה, זה היה חורבן, איי איי איי...", חוץ מתלמידי מרכז הרב ובנותיה שאומרים: "חבר'ה, בגאולה יש משברים, עליות וירידות, אור וחושך משתמשים בערבוביא, מהו החושך לעומת האור". אומרים להם: "אתם מטורפים! איזה אור וחושך? הכל חרב"! תלמידי מרכז הרב אומרים: "צריך לראות את הכל בכלליות, ערפילי טוהר, הקץ המגולה". אומרים: "אין מדינה, אין צבא, אין משיח. מרוב משבר וזעזועים עברתם אירוע מוחי. אתם צריכים טיפול נפשי".

ואז... – אומר אוצר הגאונים – קרה מהלך בלתי צפוי: הקב"ה מביא משיח רזרווי – משיח בן דוד. המשיח מקים צבא, כובש את ארץ ישראל, כובש את כל כדור הארץ. כולם שמחים ואומרים הלל ארבע פעמים ביום! ותלמידי מרכז הרב ובנותיה אומרים: אמרנו לכם שזאת הגאולה למרות שלפעמים יש קצת משברים...

• פורסם בשאילת שלמה 278