שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: הבן שלי הולך ומידרדר בהדרגה. עזב את המצוות. מתרועע עם נוער מקולקל. איני רוצה לפרט. אני משקיע כל זמני וכוחי עבורו להחזיר אותו לדרך טובה, אבל זה לא עוזר. אני חש עצבות נוראה ואכזבה נוראה. מה אפשר לעשות?

תשובה: א. ודאי אתה עצוב, אם לא היית עצוב, זה היה סימן רע מאוד שלא איכפת לך. וגם העצבות עוזרת, בגלוי או בסמוי. יש אנשים מפונקים שמתעצבים על הבלים וכל כשל קטן מכניס אותם לדכאון, אבל זה דבר שהוא באמת עצוב.

ב. לצערנו אתה לא הראשון, הרבה הורים חוו צער נורא בגלל בניהם. אדם וחוה על קין. אברהם ושרה על ישמעאל. יצחק ורבקה על עשיו. עלי הכהן על בניו. ועוד ועוד. כמובן, אין זה מנחם אותנו, אלא זה אומר שכבר הצטבר נסיון בנושא, ואין צורך להמציא שיטה.

ג. אין להיות קיצוני לא לכאן ולא לכאן. קיצוניות אחת היא לנתק קשר עם הבן הזה ולהוציא מן הראש שלנו. אין זה נכון. בן הוא תמיד בן. קיצוניות הפוכה היא לחשוב שהוא רכוש שלנו, ושמוטל עלינו לעצב דמותו בדומה לנו, ואם לא, אז אנו חווים אכזבה נוראה. לא כן, הוא לא רכושנו, יש לו בחירה חופשית והוא המחליט מה לעשות, לפעמים יותר טוב מאיתנו ולפעמים פחות טוב.

ד. אלא מה עלינו לעשות? - כפי יכולתנו. אין אדם מצווה לעשות מעבר ליכולתו. לא עליך המלאכה לגמור, זה מעבר מיכולתך, אלא עשה כפי כחך. ומאידך, אין אתה בן חורין להיבטל ממנה, להרים ידיים .לא כן, אלא עשה כפי היטב יכולתך, כמה שאתה יכול.

ה. אל תאמר שכל מה שהנך עמל הוא לשוא, שום דבר אינו לשוא, כל דבר טוב מניב פרי, אם באופן מידי, אם לאחר זמן, אם באופן גלוי, אם באופן סמוי במסתרי הנפש. נכון שבנך נמצא במצב ירוד, אך לולא כל מאמציך וכל השקעתך, הוא היה במצב עוד יותר ירוד. יש בחיים גם קרב בלימה, קרב מאסף, למען מזער את הנזק. גם זו מצוה גדולה מאוד ויקרה מאוד. אשריך שהנך טורח ועמל.

ו. דבר גדול שתמיד מועיל במצבים כאלה ,הוא מה שעשה יצחק אבינו: ויצחק אוהב את עשיו. בגיל זה, זה לא ילך בכוח או בנזיפה, אלא רק על ידי אהבה ובניית גשר של אימון. אין זו מלאכה קלה, אבל היא אפשרית. אין להתייאש, אלא לעמול. אין להתאכזב, שהדברים אינם מסתדרים איך שהיה רוצה. יש לעמול כפי כוחך, בלי לקבוע לך מטרה שאתה מוכרח להגיע אליה, שאם לא כן, תחליט שכל מלאכתך היתה לשוא.

• לך בדרכי ד' שאוהב אותנו ואינו עוזב אותנו גם כשאנו חוטאים וסוף כולם לחזור בתשובה.

• פורסם בשאילת שלמה 577