שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

בכוח ננצח? (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־18:46, 20 במרץ 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

לא בכוח ננצח

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: כיצד יש להיאבק נגד כל התוכניות הרעות של הפקרת יהודה ושומרון וגם ירושלים לאויב, האם בכוח?


תשובה: ההסטוריה פועלת על פי שני סוגי גורמים: חיצוניים ופנימיים.

חיצוניים: פוליטיקה, צבא, כלכלה, כוח, ארגון.

פנימיים: אמונה, אידיאלים, שאיפות.

מחלוקת גדולה יש בין הפילוסופים של ההיסטוריה, מה הוא הגורם העיקרי, ברור ששניהם פועלים, אך מה הקובע? למשל, למה הרוסים ניצחו את נפוליאון? כי צבאם היה חזק יותר או אמונתם היתה חזקה יותר? שמא תאמרו: לפעמים הגורם החיצוני, לפעמים הגורם הפנימי. ודאי שההיסטוריה אינה מתימטיקה - אך בכל זאת מה העיקר?

יש הטוענים שהגורמים המעשיים קובעים. היסטוריה אינה בית מדרש, וגם בעם ישראל הקובע את המדיניות הוא הקבוצה החזקה יותר, בכסף, במספר אנשים, באמצעי תקשורת, בשליטה על מערכות משפט.

ויש אומרים שהקובע הוא מה שאנשים מאמינים, משוכנעים ושואפים.

ודאי יש להילחם על שתי החזיתות. בכל זאת יש לדעת מה העיקרית במקרה של התנגשות בין חזיתות.

הנה משל מתחום הפרט, אם ילד שאינו רוצה ללכת לתפילה יקבל סטירה, ודאי ישים צעדיו אל בית הכנסת, אבל מסתבר שיותר מאוחר יחדל. אם יהדות זו אמונה, סטירה זו היתה טעות, אם יהדות זו התנהגות דתית, יפה מאוד היא סטירה זו. כולנו מבינים שהדתיות היא ביסודה אמונה. ילד קטן, אפשר להפעילו בסטירות, כי אין לו ברירה, אך כאשר יגדל, ימרוד.

בדורות הקדמונים, שיטה זו פעלה, שהרי כתוב בתורה: מחלל שבת מות יומת. לא כן בימינו. אדרבה, אם יהרגו מחלל שבת, שאר מחללי שבת ימסרו על כך את הנפש ויקומו להרוג את הורגיהם.

וכן בעניינים מדיניים, יתכן שהקבוצה תנצח כי היא חזקה יותר, אך לא בטוח שהיא תחזיק מעמד לטווח ארוך.

זאת המחלוקת בין המטריאליזם ההסטורי הסובר שגורמים מעשיים כגון כלכלה וביטחון הם המווסתים את ההסטוריה, לבין האידיאליזם ההסטורי הסובר שמחשבות, אמונות, אידיאות, השקפות הם הקובעים.

ואנו אומרים: אידיאליזם היסטורי. צבא נפולאין היה חזק יותר, אך הרוסים ניצחו כי האמינו שרוסיה היא ארצם וצדקו בזה.

המנצחים בהסטוריה הן מחשבות, אידיאות. כמובן, לא מיד. אמרנו, שהסטוריה אינה מתימטיקה. יש עליות וירידות.

מי היה תרבותי יותר, אתונה או ספרטה? אתונה היו משכילים וספרטה - לוחמים, אבל ספרטה ניצחה?! אכן, אך לבסוף כל יוון הפכה לאתונה.

מי היה יותר משכיל רומא או יוון? יוון. אבל הרומאים ניצחו?! אכן, אך לבסוף הם התיוונו.

וכיצד הקומוניזם ניצח ברוסיה? בגלל המהפכה? לא מדויק, אלא הקימו בכל עיר תא קטן בו דנו ודיברו על קומוניזם, כך דיברו עד שהשתלטו.

וכן להבדיל, בארץ ישראל, בימינו, הבעיה המרכזית אינה ראש ממשלה בעייתי, ממשלה בעייתית או אפילו כנסת בעייתית, שהרי כל אלו נשענים על העם.

אם כן, הבעיה היא הדעות הרעות ששולטות באומה. כך כותב מרן הרב קוק: "שלא לבד האנשים צריכים תיקון, כי אם גם עצם המחשבות, שהמחשבות המשוטטות בעולם הן הנן הגורמות את מעמד האנשים והליכתם בחיים, על כן כל זמן שהמחשבות... הן... באופן המתנגד לכל אמת וקודש, מוכרח הדבר שהאנשים המתייחסים להם יעמדו במצב זה בפעולותיהם" (מאמרי הראיה 85)

הדעות הרעות מחוללות מעשים רעים והדעות הטובות מחוללות מעשים טובים. עבור מה שמשוכנעים בעומק הנפש שהוא נכון וטוב וקדוש, פועלים במסירות נפש. אם כן, התרופה העליונה נמצאת אצלנו: להרבות תורה ואמונה.

נדע היטב שלא בכוח ננצח. אכן, יש פיתוי להשתמש בכוח, בגלל שהוא כביכול מבטיח מיידיות. אבל זהו מקסם שווא. גם אם יש הישג, הרי הוא חולף. את העובדות קובעים בשטח בכוח, אפשר גם למחוק בכוח. גם בל נשכח ששימוש בכוח הוא מסוכן.

אלא המהלך האמתי הוא עמוק, בסיסי, ארוך. מה הפירוש לפלא הגדול הזה של נצח ישראל והשפעתו האדירה על כל העולם? כוח?! ודאי לא! אלא אמיתיות, עקשנות, אמונה, יראת שמים.

גם עתה המאבק שלנו על ארץ ישראל אינו מעשי פוליטי ביסודו, אלא אמוני. לכן אנו אופטימיים, כי אמונה יש, רק היא צריכה להפוך לנחלת האומה כולה. זכור, ניהלנו מאבק גדול על גוש קטיף, בחכמה ובמסירות גדולה. גם ציבור גדול היה, כל זרמי הכיפות הסרוגות. אבל כלל ישראל לא היה שם, חרדים לא היו, חילוניים לא היו.

בלי עם ישראל, זה לא ילך. ועם ישראל בלי רוחב דעת, זה לא ילך. לזאת עלינו להשתמש בתרופה העליונה: להוסיף דעת.