שיעורי הרב שלמה אבינר

בין אירוסין לנישואין (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

בין אירוסין לנישואין

[באהבה ובאמונה]


שאלה: מדוע יש בתורה מעמד הלכתי לאירוסין? הרי היום זו רק מסיבה ?

תשובה: אירוסין במובן ההלכתי של תורה וחז"ל, שונה ממה שמתכוונים היום. רק השם זהה. בלשון התורה, אירוסין הם קידושין, ועדיין לא נישואין. בימינו עושים את האירוסין ההלכתיים באותו מעמד יחד עם הנישואין, כשהחתן אומר לכלה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

אז, עם האירוסין, היו בני הזוג נעשים איש ואישה ואסורים לכל אדם אחר, אך עדיין אינם נשואים. הם לא גרים יחד אלא עדיין ממשיכים לגור כל אחד בבית הוריו . רק לאחר שנה היו עושים נישואין שהם החופה,ועוברים לחיות יחד.


שאלה: למה יש פיצול בין האירוסין לנישואין ?

תשובה: כדי לתת לשניהם זמן להתכונן באמת לחיי הנישואין. לא די להתחתן, אלא יש גם להישאר נשואים ובאושר. בשביל זה צריך להתכונן ברצינות, הן כלכלית הן נפשית לחיים משותפים. בלי זה הנישואין חלילה עולים על שרטון ובמקום להיות מקור של אושר הם הופכים לאומללות הדדית. לכן יש צורך בשתי הכנות עיקריות: 1. בית ספר לידידות, לחברות אמת 2. בית ספר לאחריות, לפרנסה וניהול הבית. את אלו השניים בונים במשך שנה .


שאלה: כיצד בונים קשר נפשי עמוק בלי להיפגש?

תשובה: כל אחד בינו לבין עצמו לומד בבית ספר לידידות לקראת הבאות, החתן עם חבריו, והכלה עם חברותיה. וכן לומד בבית ספר לאחריות, בין השאר על ידי השתלבות רצינית במטלות הבית. ובמיוחד, הבחור עובד קשה כדי לחסוך כסף לקראת החתונה. צריך להשקיע הרבה בטיפוח ידידות אמת בין בנים לבנים ובין בנות לבנות. "ואהבת לרעך כמוך" אינו בילוי וצחוק עם חברים – בכך האדם בעיקר אוהב את עצמו ולא את הזולת אלא מחפש הנאת עצמו. "ואהבת לרעך" זה אם מישהו צריך את עזרתי בכסף או בזמן או בעמל – ואני נותן לו, אפילו אם זה קשה לי ואפילו אם איני מכיר אותו.

וכן צריך לחזק את האחריות ואת הרצינות במילוי משימות, דבר שבחור לומד הרבה בצבא ובת בשירות הלאומי. וכן בבית ההורים אין להיות טפיל עצלן, נצלן ובטלן, אלא ליזום שותפות במטלות ולקחת על עצמו חלק של האחריות.


שאלה: אם המאורסים אינם חיים יחד, במה בא לידי ביטוי שהם איש ואישה?

תשובה: בקשר הנפשי העמוק שהולך ונבנה, שהוא היסוד לנישואין ,לא כפרויד ותלמידיו שהיסוד הוא הקשר הגופני. הקשר הנפשי הוא הכי חשוב. רואים זאת גם בתורה: אם אשה מאורסת בוגדת עם זר, הם נענשים בסקילה, שזה עונש חמור. אך אם נשואה בגדה, הם נענשים בחנק, שפחות חמור .

גם הקשר בין ריבונו של עולם ובין עם ישראל מוגדר בפסוק "וארסתיך לי לעולם" שאנו אומרים כאשר קושרים תפילין על האצבע שלנו, שזו טבעת הקידושין בינינו ובין ריבונו של עולם.

לצערנו, הרבה נישואין בעולם ובעם ישראל מתפוצצים מפני שהקשר הוא יותר מידי גופני וחיצוני ופחות מידי נפשי. גם אחרי הנישואין הלכות טהרת המשפחה קובעות שמחצית מהזמן הוא "עת לחבק" ומחצית מהזמן הוא "עת לרחוק מחבק",

אלא להשקיע בקשר הנפשי. חיי הנישואין אינם הקשר הגופני לבדו, אלא בניין מתמיד של הקשר הנפשי. אמר תלמיד לרבנו הרב צבי יהודה שבזמן של "רחוק מחבק" קשה לו מאוד. השיב לו רבנו: ראה מה אנו אומרים בשבע ברכות "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות" – דברים נפשיים רוחניים.

יש לזכור את אותו רגע שבו עמדנו יחד תחת החופה, מאושרים ושמחים, ולחדש אותו נפשית. אם עושים זאת יום יום, אז נשארים אוהבים. אך אם אין זה מספיק, אז כדי להתגבר על משבר שחיקת האהבה הרומנטית, יש לעבוד עבודה פנימית ונפשית גדולה לחוד וביחד. אם גם בזה לא די, יש ללכת לייעוץ נישואין אצל אדם אובייקטיבי ומנוסה.


שאלה: אם כן, בתקופת האירוסין ,הם כמו מה שנקרא היום "חבר וחברה", בלי קשר גופני ובלי חיים משותפים?

תשובה: ראשית, לצערנו אלו שנקראים היום "חבר וחברה" אינם נזהרים בשמירת נגיעה ובשאר הלכות, כמו שמקפידים היו הזוגות המאורסים. שנית, נמצאנו למדים שאין מקום ל"חבר וחברה" לפני קידושין. חברות כזו אינה דבר פשוט וזול, אלא דבר עמוק שבונים אחרי הקידושין, כלומר מתוך התחייבות הדדית עמוקה וקבועה, הקיימת בימינו אחרי הנישואין עצמם. כך היה אומר רבנו הרב צבי יהודה: "רומנטיקה זה טוב, אחרי הנישואין". האידיאל שלנו הוא שבני הזוג הנשואים – יהיו חבר וחברה לכל החיים! חברות אמת אינה סתם הרפתקאה טרום נישואין שאסורה לפי ההלכה.


שאלה: אז מדוע לא נוהגת היום ההפרדה הזו בין אירוסין לנישואין ?

תשובה: כי קרו הרבה תקלות. למשל, החתן היה נעלם ומשאיר את כלתו עגונה. או אחד מהם היה נכשל בתקופה זו, או אדם מושחת היה ממציא שהוא אירס מישהי והיה סוחט ממנה כספים כדי לשחררה (שו"ת תשב"ץ א קנד). לכן בתקופת רבותינו הראשונים הנהיגו לאחד האירוסין והנישואין (שו"ת ריטב"א יט). כיום בחתונה יש שני השלבים. תחילה אירוסין עם ברכת האירוסין וברכת היין, אחר כך קריאת כתובה כדי ליצור הפסק, ואז נישואין ושבע ברכות ושוב ברכת היין.

בטור (שו"ע אב"ע סב) נפסק שבימינו כולם צריכים לאחד את שני השלבים. אך היו שנהגו בכל זאת להפריד ולקיים אירוסין ורק במועד מאוחר יותר נישואין. לכן בשנת תש"י תיקנה הרבנות הראשית תקנה שזה אסור, ומי שיעשה רק קידושין ובינתיים לא יעשה נישואין ייענש בחרם.


שאלה: האם בעתיד שוב יאוחדו?

תשובה: בשביל זה צריך: א. שייווצרו תנאים מוסריים אידיאליים שיאפשרו זאת. ב. בית דין גדול יותר בחכמה ובמניין שיחליט לשנות את הדין. בינתיים, אדרבה, היום צריך לפעול בכיוון הפוך ולקצר את הזמן בין תנאים או שידוכין ובין החתונה, כי בני הזוג נפגשים ולעתים נכשלים. יש להיפגש עד החתונה רק לזמן הקצר שנצרך ורק במקום ציבורי שבו נוכחים אנשים רבים, דבר שמונע תקלות וחטא. בשלב זה בחיים לא די בהלכות ייחוד רגילות .


שאלה: מה נשאר לנו היום מהאירוסין המקוריים?

תשובה: שלושה דברים:

א. בימינו אין מקום ל"חבר וחברה" כי אין היום אירוסין של תורה. את הרומנטיקה המרגשת של חבר וחברה יש לטפח – לאחר החתונה. אז יש לבנות חיים בהם בני הזוג יהיו חבר וחברה הכי טובים, לכל החיים.

ב. נישואין אמנם כוללים דברים רבים: קשרי אישות וקשרים גופניים, יחסים כלכליים ודברים מעשיים רבים, אך הם אינם מתחילים מזה אלא מאירוסין, מקשר נפשי קדוש שהוא במרכז. לכן האירוסין נקראים קידושין: הרי את מקודשת לי.

ג. מטבע העולם יש גם משברים בחיי נישואין, עקב בעיות אישיות, כלכליות וחינוכיות. לכן יש לחדש כל יום את הבסיס הנפשי שהוא האירוסין. רבנו הרב צבי יהודה לימד שיש לעשות זאת כאשר מניחים תפילין ואומרים "וארסתיך לי לעולם" שכאמור אלו אירוסין בין ד' לעמו ישראל אך גם בין איש לאשתו.


  • פורסם בשאילת שלמה 354