שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

בחוקותי ע''ד - עמל תורה

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־10:40, 18 באוקטובר 2015 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

עמל תורה

הפסוק הראשון בפרשתנו מנוסח מעט מוזר (ויקרא כו ג): "אם בחוקותי תלכו". מדוע כתוב 'תלכו', לכאורה היה צריך להיות כתוב 'ואם את חוקותי תשמרו'? התמיהה גדלה עוד יותר כאשר רואים שנקטו במילה זו בסוף הפסוק: "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". אלא, בוודאי התורה מכוונת כאן לשני דברים שונים, ואכן מבאר רש"י: "יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים את בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה". כאן רש"י נכנס למושג העליון של עמל תורה, ההליכה בדרכי ד' וההתאמצות בלימוד התורה, זה הדבר שמביא את שפע הברכות הנאמרות בתחילת הפרשה.

כך רואים גם מפירוש רש"י בהמשך הפרשה (ויקרא כו יד): "ואם לא תשמעו לי", ומבאר רש"י: "להיות עמלים בתורה". זהו המקום שבו מתחילות הקללות, והסיבה לכך – חוסר העמל בתורה. מבאר רש"י: "משלא תלמדו, לא תעשו, הרי שתי עבירות", ומכאן משתלשלות שבע עבירות המפורשות בפסוק "ואם בחקתי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכים, לבלתי עשו, את כל מצותי, להפרכם את בריתי", מבאר רש"י: "הרי שבע עבירות הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר". האדם נגרר לכל העבירות הללו למרות שלמד תורה, רק משום שלא עמל בה.

יש קושי רב כיום לקבל את דברי רש"י, אשר רואה ערך וחשיבות בעמל ובמאמץ. היום המציאות הפוכה, אנשים מחפשים כיצד לעשות את הדברים בצורה הקצרה והקלה ביותר, אך רש"י מסביר שאין זה טוב, חוסר המאמץ הוא שיגרור אותנו לעבירה אחר עבירה. אמנם אכן ראוי להבין מדוע רש"י רואה בעמל חלק כל כך חשוב ואינטגרלי מלימוד התורה.


עמל יוצר אהבה

ההבנה הזו טמונה כבר בתוכחתו של הושע הנביא, כאשר הוא מנבא לישראל את הדרך בה ד' יעניש אותם ( הושע יג ח): "אפגשם כדב שכול ואקרע סגור לבם", ד' יעניש אותנו כמו דב שכול. מדוע דווקא דב ולא חיה אחרת? מבאר שם הרד"ק: "אפגשם כדוב שכול שהרגו בניו והוא שכול ומר נפש ואם ימצא אדם או בהמה יבקעם מהרה. ובזכרו דוב שכול ולא אמר אריה או נמר שכול, אומרים כי הדוב כשתלד תלד כמו חתיכות בשר כי הולד מכוסה כולו בהולידו בשליא עבה מאוד והדוב מלחכת השליא וחותכת מעט כדי שלא תזיק לולד והיא יגיעה בזה מאד עד שתעביר כל הבשר ויצא הולד. ולפי שטרחה הרבה בו היא מרת נפש יותר כשיהרגו אותו". המאמץ והיגיעה שהדובה משקיעה בבנה יוצרים קשר חזק מאוד ומשום כך כאשר פוגעים בבנה היא זועמת הרבה יותר מכל שאר החיות. מדימוי זה אפשר לראות עד כמה חשוב ויקר דבר שמגיע אל האדם בעמל ויגיעה, ואכן העמל בתורה מקנה הערכה ואהבה אליה.

מקום נוסף בו רואים את הקשר בין המאמץ לאהבה אפשר לראות כאשר אברהם משביע את אליעזר עבדו (בראשית כד ב-ג): "ויאמר אברהם אל עבדו... שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך", ומבאר רש"י: "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו, ונטלה". מכיון שהמצווה הגיע לו בצער זה יצר אהבה למצווה. מה שעושים בצער אוהבים.

משום כך יש חשיבות עליונה לכך שהלימוד יהיה בעמל, בדרך זו אוהבים את התורה ומקיימים אותה. אך כאשר לומדים ללא עמל, עבירה גוררת עבירה, לא לומדים, לא עושים וכו' זילזול אחר זילזול, כפי שפירש רש"י.


העמל חודר לתוך הנפש

כאשר אדם משקיע, ההשקעה חודרת לתוך האדם, לתוך המציאות וזה גורר אהבה. על בסיס ההבנה הזאת תירץ אור החיים הקדוש קושיה שעלתה בפרשת תרומה (שמות כה ג-ז): "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן.... אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחושן", אבני שהם ואבני מילואים אלו יהלומים השווים הרבה יותר מאשר זהב, כסף ונחושת, אם כן, מדוע שנו אותם בסוף הפסוק ולא בתחילתו? מבאר שם אור החיים "ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה, כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו ז"ל שהקפיד ד' על זה... לזה סדרם ד' באחרונה לומר כי הם למטה מכולם". כלומר הפסוק לא מסודר לפי ערך הדברים אלא לפי כמות המאמץ שהושקע בהבאתם, ומשום שהנשיאים הביאו את היהלומים בסוף רק לאחר שהביאו כבר את כל הצריך למשכן הם נכתבו בסוף.

כך גם מפרש הרמב"ם את דברי המשנה "לפום צערא אגרא" בפירושו על מסכת אבות (ה כב): "לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך. ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח עמל וירא מן המלמד אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה", כלומר: רק מה שאדם לומד מתוך טורח מתקיים אצלו. דבר זה מבורר היטב בדבריו בהלכות תלמוד תורה (ג יב): "אין דברי תורה מתקימין במי שמרפה עצמו עליהן. ולא באלו שלומדין מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה. אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז 'זאת התורה אדם כי ימות באהל', אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו 'התרפית ביום צרה צר כחכה'. ועוד אמר 'אף חכמתי עמדה לי', חכמה שלמדתי באף היא עמה לי. אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח. וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר: 'ואת צנועים חכמה'. וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקים בידו. אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח".


השכר על המאמץ

כאשר התינוק נמצא במעי אימו מלמדין אותו כל התורה כולה וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה (נידה ל ב). מדוע המלאך משכחו את כל התורה? מסביר ר' ישראל סלנטר שהלימוד שהתינוק למד במעי אימו היה ללא עמל, אין לזה ערך, זה ללא תועלת, ומשום כך משכחים ממנו את התורה על מנת שיוכל לקנותה מחדש על ידי העמל.

יחד עם זאת, גם שכר האדם אינו נמדד לפי כמות לימודו אלא לפי המאמץ שהאדם מתאמץ בלימודו, כפי שאמר רבי מאיר (אבות ד י): "אם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך", מדגיש שם התוספות יום טוב: 'אם עמלת הרבה' – "כי השכר לפי רבוי העמל והטרח, לא לפי רבוי הלמוד. ולכן לא אמר ואם למדת, אלא ואם עמלת. כי הכל תלוי בעמל וכו'".

אפשר לראות בדברי רבותינו שגם כאשר האדם משיג אך מעט מלימודו שכרו אינו קטֵן כפי שמובא במסכת ברכות (כח ב) "ביציאתו מהו אומר? ...אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר", מה כוונת התפילה, הרי בוודאי שגם מי שעמל מחוץ לבית המדרש מקבל שכר?! מבאר החפץ חיים ששכר האומן תמיד תהיה לפי התוצאה של עבודתו, לפי שוויו בשוק. לעומת זאת, הלומד בבית המדרש אינו מקבל את השכר לפי התוצאה, לפי מה שלבסוף הוא יודע וזוכר, אלא לפי העמל שהשקיע בלימודו.

אך השכר אינו מגיע רק על דברים שלבסוף הבנת ואתה זוכר, אלא האדם מקבל שכר אפילו על לימודים שלבסוף הוא איננו זוכר (אבות ב יד): "ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך", מדוע יש צורך להבהיר שהקב"ה ישלם את שכרך, הרי ברור שישלם? מבאר ר' שמחה מדווינסק שהקב"ה נאמן לשלם לך את כל שכרך על כל מה שעמלת אפילו אם לאחר מכן שכחת את לימודך השכר על העמל לא נעלם, הוא נשאר. העמל חורת לעומק הנפש וגם אם אתה שוכח בצורה מודעת את הלימוד, בעומק האישיות הלימוד נטמע ונשאר.

יתירה מזו, האדם מקבל שכר אפילו בלימוד תורה של טעות, כפי שניתן לראות מסיפורו של שמעון העמסוני (פסחים כב ב): "שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל'את ד' אלהיך תירא' פירש [כיוון שלא רצה לדמות אדם לקב"ה]. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? [הרי אם אחד לא נכון, אז כל השיטה איננה נכונה, כל העמל של דרישת כל ה'אתים' בתורה ירד לטמיון?] אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה".

שואל המהר"ל (נתיבות עולם נתיב התוכחה), כיצד שמעון העמסוני אומר "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה" – לכאורה לא היה ראוי שיקב שכר על הדרישה שהרי היא איננה נכונה? אלא, מבאר המהר"ל: "(גם) כאשר יפרש אחד מן החכמים בתלמוד פירוש על הכתוב ונדחה אותו פירוש, חס וחלילה שיהיה עמלו של ראשון בתורה לבטלה". זו הבנה עליונה, השכר כלל לא מגיע על התוצאה.

אם כן, גם אם האדם מבין רק מעט, גם אם הוא שכח את כל מה שלמד ואף אם עמל בדבר של טעות – יש לו שכר.


הדרישה מהאדם להתאמץ

כידוע ד' אינו דורש מהאדם מה שאינו מסוגל לעשות, כפי שנאמר בזוהר (ויקרא ח ב): "דהא קודשא בריך הוא לא אטרח עליה דבר נש יתיר, במלה דלא יכיל". אך עם זאת, ד' גם אינו דורש פחות מיכולת האדם, אלא הוא דורש שהאדם יתאמץ כמיטב יכולתו, לא פחות ולא יותר.

הרב קוק מבאר שלא רק שכל אדם צריך להתאמץ כמיטב יכולתו, אלא גם שמי שאינו מתאמץ כמיטב יכולתו עובר על ביטול תורה (אורות התורה ז ב): "בטול תורה נחשב לכל אדם כפי מדרגתו, ומי שיכול לעלות במחשבתו למדרגה גדולה, והוא מתעצל או מתתפחד, ומואס במעלתו העליונה, ומניח את עצמו להיות למטה, הרי הוא מואס את תורת ד' הראויה לו, שעל זה נאמר שויתר הקב"ה על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה".

כותב על כך בעל התניא (הלכות תלמוד תורה ב ה) "שכל מי שאפשר לו להרבות ולהוסיף בלימודו בענין שלא ישכח בזה מה שלמד כבר מפני שכבר חזר על לימודו כראוי ואינו מוסיף עף על פי שאינו מתבטל מתלמוד תורה אלא חוזר תמיד על הראשונות שלא מפני חשש שכחה אלא מפני שנוח וקל לו יותר לחזור על הראשונות מלטרוח בלימוד חדש, הרי זה מתחייב בנפשו ממש כמו שאמרו חכמים 'ודלא מוסיף יסיף' דהיינו שיאסף בלא זמנו". כותב על כך גם הפלא יועץ (ערך תהילים): "כתבו הפוסקים שמי שיכול ללמד הלכות ופלפולים ועוסק בתהילים, חשוב בטול תורה לגבי דידה". כמובן שאנו עוסקים במי שיכול ומתעצל, אך מי שאינו יכול, לו אין זה נחשב לביטול תורה.

יש להקשות על כך מהפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד), שנוהגים ללמד ילדים בשעה שהם מתחילים לדבר. שהרי מדוע מלמדים אותם דווקא פסוק זה, בו נשמע שהתורה מגיעה לנו בירושה, ללא עמל? מתרץ בעל התפארת ישראל שהתורה היא אמנם מורשה לעם ישראל אך איננה ירושה. כלומר, התורה עוברת בתוך עם ישראל, היא מורשה לכל העם כולו, אך היא אינה עוברת לפרט, כל אחד ואחד צריך לעמול בפני עצמו על מנת לקנות את התורה.


השגת התגדלות בתורה רק ע"י עמל

כפי שראינו, רש"י מדגיש שההליכה בחוקי ד' היא דווקא לעמול בעמלה של תורה, "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר" (סנהדרין צט ב), כאשר אדם עמל בתורה יש לו סייעתא דשמיא, התורה עמלה לו ורוצה למסור לו רזים שמוסתרים בה. אמנם יש אנשים שעבורם המאמץ הוא לימוד גמרא עם ספר עזר, כגון שוטנשטיין או שטיינזלץ, אך מי שיכול ללמוד בלי ספר עזר ומתעצל, צריך להתגבר על עצמו ולהתאמץ, והמאמץ יתן להם ברכה גדולה.

מסופר על רבי משולם איגרא שהיה גאון גדול, שבאו אליו שני בעלי בתים לדין תורה ומשום שהשאלה הייתה מסובכת ביקש מהם לחזור לאחר שבוע כדי שיוכל לחשוב על השאלה. כאשר חזרו שני בעלי הבתים לכפר הקטן בו גרו, הלכו לשאול גם את הרב שלהם, שלא היה גדול כמו רבי משולם איגרא. כאשר שאלו אותו את השאלה נכנס אל חדר פנימי בביתו ולאחר כחמש דקות חזר ופסק להם את הדין. שבוע לאחר מכן חזרו לעיר הגדולה והיו מסוקרנים לראות כיצד הרב משולם איגרא, הגאון העולמי, יפסוק את דינם. כאשר הגיעו אליו השיב להם בדיוק את אותה התשובה שענה להם הרב הקטן שהיה בכפרם. לקח לרב הגאון משולם איגרא שבוע שלם לחשוב על מה שהרב הקטן שיש להם בכפר ענה להם תוך חמש דקות. הם סיפרו לרב איגרא מה קרה, והוא אמר להם: אם כך, הרב שלכם הוא גאון נסתר, ולקח את הסוסים ונסע אליו. כאשר הגיע אל הרב הקטן שאל אותו אם נכון הדבר שכך פסק להם, ענה שאכן כך, ואז שאל אותו: כיצד פסקת? ענה לו: אני רואה שאיני יכול להחביא דבר מכבוד הרב, נכנסתי לחדר האחורי, והתחננתי לעזרה מאת רבש"ע, נשענתי אחורה על מדף הספרים, היה ספר ביניהם שיצא החוצה ודקר אותי בגב, פתחתי אותו וראיתי שם תשובה בדיוק על השאלה הזו. אמר לו הרב משולם אגרא: כך לא לומדים תורה! טרק את הדלת ויצא.

מעשה נוסף מסופר על הגאון רבי שמעלקה מנילקוסבורג שכאשר הגיע ללובלין כיבדו אותו לומד דבר תורה בבית הכנסת המרכזי. כשהדבר נודע לרב של לובלין, רבי עזריאל 'ראש הברזל', אמר: כיצד ביקשתם ממנו לומר דבר תורה? תרעומתו הייתה משום שר' שמעלקה היה חסיד וכמעט כל החסידים היו עמי ארצות, אך הוא לא ידע שרבי שמעלקה ואחיו היו באמת שני רבנים גדולים. השיבו הגבאים של בית הכנסת לרבי עזריאל שמשום שכבר בקשו ממנו לומר דבר תורה ואין זה מכובד לבטל, ואולי עדיף שגם הרב יגיע לבית הכנסת ואם רבי שמעלקה יאמר דבר שאיננו נכון יוכל הרב לתקן אותו.

כאשר הגיע רבי שמעלקה להעביר את דבר התורה בבית הכנסת ראה את רבי עזריאל 'ראש הברזל' וכמעט התעלף, אך לבסוף עלה על הבימה והתחיל להעביר שיעור על סוגיית יאוש מדעת ויאוש שלא מדעת, הקשה חמישים קושיות על הסוגיה ולבסוף תירץ עליהם חמישים תירוצים. רבי עזריאל הקשיב לכל השיעור ולא אמר מילה. בסוף השיעור פנה רבי עזריאל לרבי שמעלקה ושאל אותו: מה שכבודו אמר, כבודו חידש או שהוא קרא בספר מסוים? השיב לו: אני רואה שאיני יכול להסתיר דבר מכבודו, כאשר ראיתי את כבודו יושב בקהל הבנתי שאני אבוד, התפללתי לד' שיעזור לי לא משום כבודי, כי מי אני ומה אני, אלא לכבוד אבי. כאשר סיימתי את תפילתי הגיעו אלי אביי ורבא בעצמם ולחשו לי באוזן את חמישים הקושיות וחמישים התירוצים. אמר לו רבי עזריאל: לא לומדים תורה על ידי תפילות ושבאים אביי ורבא ולוחשים באוזן, תורה לומדים על ידי עמל, וטרק את הדלת.

אך יותר מכל אפשר לראות את חשיבות העמל בסיפורו של הגר"א המובא בהקדמתו של ר' חיים מוולוזין על ספרא דצניעותא "שמעתי מפיו הקדוש שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל, ולא הטה אזנו אליהם כלל. ואחד מן המגידים הפציר בו מאד, עם כל זה לא הביט אל מראהו הגדול וענה ואמר לו איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו יתברך שמו על ידי שום אמצעי כלל וכלל. רק עיני נשואות לו יתברך שמו מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו יתברך שמו בעמלי אשר עמלתי בכל כחי... וההשגות על ידי המלאכים המגידים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא חכמתי אין לי בהם חפץ". הגר"א היה חפץ ללמוד תורה ישר מפיו של הקב"ה ולא על ידי שליחים. התורה מגיעה ישר מאיתו יתברך ובשעה בה אנו עמלים להבין אותה אנו זוכים ונפגשים עם דבר ד' ממש.

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.