שיעורי הרב שלמה אבינר

אתה בפנים או בחוץ?

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: האם לא נחוצים למפלגה קווים אדומים, שכאשר הם נחצים היא עוזבת את הממשלה ויהי מה? האם אפשר לשתף פעולה עם ממשלה הרומסת את קדושת השבת, קדושת הנישואים, קדושת הארץ, תקציבי הישיבות ודאגה לעניים? שמא יש לדפוק על השולחן ולצאת כדי לשמור את האמת בטהרתה?

תשובה: יש להחליט פעם אחת ולתמיד אם אנחנו בפנים או בחוץ. אי אפשר לאיים לעזוב את הממשלה מכל דבר, סיבות לכך מזדמנות חדשות לבקרים.

יש יהודים יראי שמים שמאז קום המדינה מחרימים את הממשלה, עומדים מבחוץ וצועקים: מדינה טמאה! ממשלה טרפה! הם סבורים שכאשר תהיה מדינה אידיאלית ומשיח בן דוד ראש ממשלה, אז יכנסו פנימה. השאלה היא האם בדרך כזו, נגיע אי פעם לאותה מדינה אידיאלית,

או שמא הגאולה היא קמעא קמעא וצריך להתאזר בסבלנות. סבלנות אינה ויתור. ויתור הוא מין עבודה זרה (ירושלמי ריש ע"ז). סבלנות היא מסירות נפש ועבודה מאומצת, אך מתוך הכרה שיש קצב לחיים. בבית המדרש, בעולם האצילות, הכל מוחלט, הכל טהור. מה שאין כן בעולם העשייה, בשוק החיים, המציאות אין לה כנפיים. על כל הישג יורקים דם. עובדים קשה ומתקנים בהדרגה.

לתקן בהדרגה מבפנים כפי היכולת - זה הסוד. כאשר אי אפשר לתקן את הכל בבת אחת, אומרים חז"ל, יש "לבטולי הא מקמי הא" (סוטה מח א) לבטל את החמור מפני הפחות חמור. כך פעל רבי יהודה הנשיא, רבינו הקדוש: "רבי מיעקר מילתא בעי, וסבר: יעקר ואתי פורתא פורתא". (ע"ז טז א). רבי רצה לעקור את הדבר וסבר לעוקרו מעט מעט. על פי זה לימדנו רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א: "להסיר את המכשלה מן העם, צריך לעלות מן הקלה אל החמורה, ואין נוטלין כל החבילה ביחד… וזכור נא עניין דוד אדוננו מלכנו אשר נהג להעלים עיניו מיואב ושמעי, ואף על פי שהיו בני מות… העלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה" (שו"ת הרשב"א ה רלח).

בכלל, צריך לתת אמון בפוליטיקאים, ולא להפגיז אותם בפקודות נקודתיות. הרי בגמרא לא מלמדים איך לנהל פרטי הפוליטיקה. אלא צריך יחס של אמון, קשר, תמימות דעים ביחס למטרה, הקרנה, השפעה – ומתוך כך ידעו איך לפלס דרכם בין סיבוכי המציאות כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר.

להיות שותף בממשלה, זאת ערובה לקדם את ענייני התורה והארץ. לא בשבירת כלים יצמח אור חדש, לא מהאודים העשנים של חורבן ההווה יצמחו פרחי העתיד. אלא קמעא קמעא היא עבודתנו.

התייחסות למדינה או לממשלה כאל ממלכת השטן שיש להתרחק ממנה כמטחווי קשת, לא תוביל אותנו לכלום. את הטעות הזו כבר עשינו בעבר, כאשר היראים עמדו מנגד, לא רצו לשתף פעולה עם בוני הארץ, וכך נדחקו לפינה, כי רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג א). הגאון הרב ישכר שלמה טייכטל, בספרו "אם הבנים שמחה" מלמד עליהם זכות. שהם חששו שבניין הארץ לא יהיה בשלמות, לכן העדיפו לא לקחת בו חלק. "אבל ימחלו לנו, ששכחו את דבר רבנו החסיד בחובת הלבבות שכתב: 'מן הזהירות שלא תרבה להיזהר' וכתב שם, שאם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה שותק ועומד עד אשר יוגמר כל רצונו, לא היה אדם עושה דבר. ואילו היה כל מי שרוצה למלאות לו כל מידות הטוב ולא יכול להשיגם מניח מה שיזדמן לו מהם, היו כל בני אדם ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות, והיו שבילי הטוב שוממים, ומעונות החסד היו נעזבים" (עמ' יט).

אין זה המאבק האחרון. עוד מאבקים רבים מחכים לנו. בפנים, תמיד בפנים. גם בין איש לאשתו, אי אפשר לאיים בגירושים על כל אכזבה. יפי הנפש, הפורשים לנוכח מצב לא מושלם – לא מהם תבוא הישועה. אלא מהנושאים בעול עם חבריהם העובדים קשה יום יום בעבודת פרך בעוז ובעמל, מוסיף והולך, ואורח צדיקים כנוגה אור, הולך ואור עד נכון היום.