שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

אשה מוכה - ראיון (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־10:58, 17 ביולי 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (Maale העביר את הדף שיח עם אשה מוכה ל־אשה מוכה - ראיון (מאמר) בלי להשאיר הפניה)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

שיח עם אשה מוכה

[הרב שלמה אבינר]


- אינני מבינה למה בעלי מכה אותי, הרי אני תורמת יותר ממנו לבית. ואני גם משכילה, מקובלת יותר ויציבה יותר.

- זאת הסיבה! הוא מרגיש נחות, לכן הוא מנסה ליצור עליונות בצורה מלאכותית. אלימות היא הנשק של החלשים.

- אז הוא היה מעדיף שאהיה לא מוצלחת?

- כלפי חוץ הוא רוצה אותך מוצלחת, בבית הוא רוצה אותך כנועה כמו אצל גויים בימות הביניים.

- ובגלל זה הוא קמצן כלפי?

- ודאי. זו עוד דרך מלאכותית לשלוט עליך ולהרגיש עליון.

- אבל לי אין עניין לשלוט עליו. אני רוצה שותפות.

- נכון, אך הוא תופס זאת כרצון שלך להיות הגבר בבית,

- אז מה הפתרון?

- אולי את תופסת שעלייך להיות כנועה, אחראית, לשמור על הזוגיות, ותמיד ללכת לקראת. יש פער גדול בין מצבך האובייקטיבי, שאת בעלת משאבים אישיים הרבה יותר גדולים מאלו של בעלך לבין מצבך הסובייקטיבי שאינך מעריכה את עצמך.

- כלומר הוא מכה אותי כי יש לו דימוי עצמי נמוך ואני מרשה לו להכות אותי כי יש לי דימוי עצמי נמוך. זה מצחיק!

- זה עצוב.

- בכל זאת, כמה שאני מכירה את עצמי, בתור נערה לא היה לי דימוי עצמי נמוך.

- אך בתוך המערכת הזוגית האלימה דימויך העצמי הולך ויורד. האלימות חיסלה את הדימוי החיובי והפכה אותו לשלילי.

- אבל בעלי טוען שעל פי התורה, אין שני ראשים למשפחה. הגבר הוא הראש האחראי והשולט.

- לא נכון, על פי התורה יש שותפות בין בני הזוג. שניהם נשמה אחת, ראש אחד, אחדות אחת. "והיו לבשר אחד". אהבה ואחווה ושלום ורעות. נכון שיש תפקידים שונים, והבעל אחראי על הפרנסה והאם על המשפחה, ושניהם שווים.

- דווקא בעלי מובטל ואני גם מפרנסת וגם מגדלת ילדים וגם חוטפת מכות ועלבונות.

- הוא שאמרנו, כאשר הבעל מובטל, האלימות עולה, כיוון שהדימוי העצמי יורד, גם הוא אינו אשם בפיטוריו. יתר על כן הוא מתוסכל והרי על מי נוח להוציא את תסכוליו, על אשתו. הוא איבד שליטה על חלק גדול של חייו, וזו השליטה שנותרה לו. כמובטל הוא חלש, אז הוא מחפש חלש ממנו, וזו אשתו, אז הוא מכה אותה.

- אז כל מובטל מכה את אשתו?

- חלילה! זה תלוי מאוד במה שהוא עצמו ראה בבית הוריו. ואם הוא ספג מכות, או ראה אב אלים שאינו מכבד את רעייתו, יש לו לגיטימציה לנהוג כן. גם יתכן שבראותו מה קרה בביתו הוא יתפוס קיצוניות הפוכה ויכבד מאוד את אשתו.

- אם הפער לטובת האשה הוא גורם אלימות, אז אולי יש להמליץ להתחתן עם אשה נחותה ממנו?

- יתכן. אבל זה לא תמיד ניתן. למשל, במשפחות עולים יש פער לטובת האשה שנקלטת בחברה מהר יותר, לומדת את השפה מהר יותר, מעורה בחיי הילדים, יותר גמישה לקבל עבודה שאינה תואמת השכלתה כי אצל הגבר הכבוד משחק תפקיד. כל זה עלול לגרום אלימות, כמובן, כאשר יש כבר נטיה לכך.

- יש אפשרות לאתר בעל מכה לפני הנישואים?

- אכן יש אלימות לטנטית, סמויה, שאפשר לאתר כבר בפגישה הראשונה. האם אינך זוכרת סימני אזהרה של שליטה, תחושת רכושנות ובעלות עלייך?

- אכן, הוא היה אומר לי: החברה הזאת שלך לא נראית. היה מעיר לי: את יפה יותר בלי איפור.

- זה אמנם מחמיא, אבל זו שליטה בדרכי נועם.

- לפעמים דיבר בביקורת: איפור זה זול. הוא כל הזמן העיר שלבושי אינו צנוע. הרגשתי שהוא מנסה לשנות אותי, לתקן אותי. פעם אמר לי בהתנשאות: אני מבוגר ממך ומבין טוב ממך.

- אז שיתפת פעולה ואת ממשיכה עד עצם היום!

- זו האשמת הקרבן?!

- חלילה. אלא כל אשה היא עובדת סוציאלית קטנה. שומעת על צרותיו של בעלה, שהיה שעיר לעזאזל וסוף סוף פוגש מי שישמע את צרותיו, והיא לוקחת על עצמה את המשימה לתמוך בו, לטפח אותו ולהחזיר לו את האמונה באנושות ובנשים. היא לוקחת על עצמה אחריות על שלמה הפיסי והנפשי. בשביל זה היא מוכנה לוותר ולבטל את עצמה. כך היא נכנסת למלכודת מסוכנת של בליעה על ידי בעלה.

- באמת אצלי זה ככה, לכן בעלי מאשים אותי בכל דבר ואני שותקת ומקבלת. הוא מגביל אותי מלעשות דברים שאני אוהבת ואני נכנעת ומתבטלת. הוא שתלטן ואני מקבלת. הוא מתפרץ וזועם בלי יחס לעניין הנדון, ואני מאשימה את עצמי. אני מצייתת כל הזמן. כל פעם שהוא מרגיש לא טוב עם עצמו, אני מוכנה לשמש שק אגרוף שלו. כל זאת אני עושה כדי להציל את המשפחה.

- אין זו הצלה ואין זו משפחה. משפחה, זו אהבה ואחווה ושלום ורעות.

- אני זוכרת כשהייתי ילדה, הוא היה לי חבר בתיכון. אני יודעת שזה אסור, אך אני מתארת את העובדה שכאשר הייתי מדברת עם בן אחר, הוא היה מתמלא קנאה ופקד עלי לנטוש את כל ידידיי הטובים. זה מזכיר לי לסיום שיר אהבה של נתן אלתרמן: "אם פעם תהיי צוחקת בלעדי במסיבת מרעיך, תעבור קנאתי שותקת ותשרוף ביתך עליך". אבל לו היה מותר לדבר עם בת אחרת. הוא הרגיש כאילו אני רכוש פרטי שלו. פעם ילד ניגש אלי והתחיל לשאול אותי שאלה, לא הספקתי לענות, והחבר שלי בא ומשך אותי ביד. בהתחלה זה החמיא, בסוף זה עצבן. הרגשתי שמשהו באופי של הבנים לא בסדר. אולי אגו גבי נפוח? גם היום יש לי רושם שבנים מעולם לא מתבגרים, אלא תמיד נשארים ילדים.

- זו הכללה מוגזמת ככל ההכללות!

- אני רק מדברת ממה שאני חווה, באמת, מה יהיה אתי?

- מחר בבוקר אמרי לבעלך: מהיום אתה לא מכה יותר, לא משתלט יותר, לא פוגע יותר. לא אתן לך. מהיום אנו שותפים לאחריות. מהיום אנו חברים, אנו ידידים. תרוויח מזה, שנינו נרוויח. שנינו נהיה מאושרים. נצמיח יחד פרח חדש ומרגש.