שיעורי הרב שלמה אבינר

"ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב יא). מסביר רש"י: "הנה נא ידעתי" – מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ועכשיו הכיר בה ע"י מעשה". גם חז"ל בגמרא אמרו: "מכאן דאברהם אפילו בדידיה לא הסתכל". כלומר אפילו באשתו לא הסתכל. "שנאמר 'הנה נא ידעתי כי אשה יפה מראה את' מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה" (בבא בתרא טז א). סימן שבהתחלה הוא לא ידע.

כמובן השאלה היא הרי "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה" (קידושין מא א). אם כן כיצד אברהם אבינו לא הסתכל באשתו? גם הרמב"ם במורה נבוכים מתפעל מצניעותו העצומה של אברהם אבינו שאפילו באשתו לא הסתכל.

תשובה: יש מבט ויש מבט. יש מבט צנוע, רגיל, טהור ויש שאינו צנוע. יש ראיה בעלמא לפי תומו ויש הסתכלות שאינה צנועה. זה לא היה אצל אברהם אבינו אפילו כלפי אשתו. מה שמכונה בימינו "חיפצון" שהופך את אשתו לחפץ להנאת האדם.

הרי בסופו של דבר הזמנים עוברים ואשתו של אדם פחות יפה בעיניו. אז מה יהיה? לכן יש את דברי הגמרא: שיש לשיר בכל חתונה כלה נאה וחסודה, זו דברי בית הלל. שואלים בית שמאי מה לגבי חיגרת וסומא הרי זה נוגד את הכתוב: "מדבר שקר תרחק"? מסביר המהר"ל בנתיב האמת כי היופי הוא סובייקטיבי. לא בגלל שהיא יפה הוא אוהב אותה. אלא בגלל שהוא אוהב אותה היא יפה גם אם היא חיגרת או סומא. היופי שאוהב אותה הופכת את אישיותה ליפה בעיניו, יגידו מה שיגידו. ההסתכלות הזאת היא המבט של אברהם אבינו כלפי אשתו. אבל איך שהמצרים הסתכלו עליה, בצורה כזאת הוא לא הסתכל.

יש סיפור על אדמו"ר אחד שבא אליו זוג. האשה התלוננה כי אין בעלה אוהבה. לעומתה טען הבעל כי אין היא יפה. האשה השיבה שהיא כן יפה. עובדה כי לפני שהתחתנו בעלה רדף אחריה שנה שלמה ואמר שהיא היפה ביותר בכל הכפר. הבעל השיב שזה היה לפני עשרים שנה ועכשיו היא לא יפה. האשה השיבה שזה נכון בגלל שעבדה קשה. "גידלתי ילדים ופרנסתי את המשפחה לכן אותות הזמן ניכרות על פני", אמרה. הבעל השיב שזה נכון אך בסופו של דבר אינה יפה. אמר האדמו"ר רבש"ע כשיצאנו ממצרים אמרת שאנו הכי יפים בעולם ומסרנו את הנפש שלושת אלפים שנה. האם עכשיו תגיד שאנו לא יפים בעיניך? אמר הבעל אני מבין. זה בסדר אני אוהב אותה. אני חוזר אל אשתי.

כלומר היופי מכוון על ידי המחשבה הפנימית, הקשר, ההכרה. היופי הזה היה לאברהם אבינו. אבל לא יופי חיצוני לא צנוע. אלא אהבה טהורה הסתכלות טהורה.

מתוך שאילת שלמה 412