שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

אשה ואם בעת משבר (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־22:30, 3 במרץ 2019 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''מרים מנהיגת הנשים''' שלום לנשים החשובות, הלוקחות על עצמן כאב הראש של אחרות, כאילו אין לה...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

מרים מנהיגת הנשים

שלום לנשים החשובות, הלוקחות על עצמן כאב הראש של אחרות, כאילו אין להן די משל עצמן. באמת איך עושים את זה? איך עוזרים לאשה בעת משבר? ובכן, אין צורך "להמציא את הגלגל" מחדש, כבר מזמן ישנה התופעה של "אשה ואם בעת משבר". זה לא התחיל היום, זה החל עוד בטרם נולד עם ישראל. כבר אדם וחוה, 'היו קצת מתחים ביניהם'. כי שניהם חטאו. אמר אדם הראשון: זה בגלל אשתי. אמרה חוה: זה בגלל הנחש. מילא, לומר שזה בגלל הנחש, לסכסך בינה לבין הנחש – זה לא נורא. אבל אדם הראשון אמר: "האשה אשר נתת עמדי"! רואות, התחיל לא טוב... ואחר כך בניהם, בן אחד הרג את השני – אחד מת ואחד רוצח. זה די משבר, האין זאת?...

אבל היום נדַבר בעם ישראל. כתוב במיכה (ו ד): "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים". אומרים חז"ל (תענית ט א): "שלושה פרנסים", מנהיגים, מחנכים, "טובים עמדו לישראל, אלו הן, משה ואהרן ומרים". עבור האנשים שניים, עבור הנשים די באחת. אין כאן אפליה חלילה, אלא שיש פי שניים עבודה עם האנשים, לעומת הנשים. הלואי רק פי שניים...

ומרים, היא מנהיגת הנשים. ואכן, לאחר קריעת ים סוף, "אז ישיר משה" וכו', "ותקח מרים את התֹף בידה" וכו'. אמרה מרים: כל הגאולה הזו היא בזכותנו, מה שנקרא בפי חז"ל (סוטה יא א): "בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". היכן הספרים שכתבה מרים? שהלא משה רבינו 'כתב ספרים'. תשובה: מרים לא כתבה ספרים, לא נתנה שיעורים, וגם לא אספה נשים בבתי כנסת. השיעורים שלה היו שיעורים חיים, שיעורים בחיים, "על אמת". כמו שמודה כל מורה בוגר סמינר למורים: התועלת מההרצאות נמוכה. התועלת העיקרית היא הכניסה לכיתה, העבודה המעשית.

בזכות המראות הצובאות

כבר כשהיתה מרים בת חמש, החלה את "עבודתה החינוכית". יצאה גזירה מלפני פרעה הרשע: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". עמד עמרם וגירש את אשתו. אמר: מוטב לא יוולדו ילדים ולא יושלכו ליאור. ראו כל ישראל כך, עמדו וגרשו נשותיהם. אמרה מרים הקטנה לאביה: אבא, גזירתך קשה משל פרעה! שפרעה גזר רק על הזכרים ואה גזרת גם הנקבות! מה יהיה עִם עַם ישראל, כיצד נקים ישיבות ואולפנות?... הציקה לאביה עד שנתרצה והחזיר את אשתו. ומרים בת החמש ואהרן אחיה בן השלוש היו שושבינים בחתונתם. ראו כל ישראל והחזירו נשותיהם, וניצל עם ישראל מכליה.

נולד משה, הצפינוהו שלושה חודשים ואחר הניחוהו בתיבה ביאור ונלקח על ידי בתיה בת פרעה וכו'. אמר עמרם: מה יהיה עם התינוק? אמרה מרים: יהיה בסדר. "ותתצב אחותו מרחוק" וכו'. אבל מה יהיה על ילדיהם של כל ישראל, יתמלא היאור בתיבות?... תשובה: בסוף פרשת ויקהל (שמות לח ח): "ויעש את הכיור נחֹשת ואת כנו נחֹשתבמראת הצֹבאֹת". רש"י: בנות ישראל היו בידיהן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן משום שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך וכו'". המראות הצובאות הצילו את עם ישראל, שבזכותן נולדו צבאות צבאות, ששים ריבוא מישראל. כל זאת בזכות מרים ותלמידותיה.

בארה של מרים

וגם במדבר, כל זמן הליכתנו, עד בואנו לארץ ישראל, התגלגלה עם ישראל בארה של מרים. אנחנו מבינים שבאר מרים אינה מים לשתות בלבד, אלא זהו גם ביטוי לחוזק רוחני נפשי. מובא בגמרא שבת (לה א): "אמר רבי חיא, הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה, ויראה כמין כּבָרה", מסננת, "בים, וזוהי בארה של מרים". מסביר מרן הרב קוק (עין איה שם), שכוחה של מרים הוא הכח של המין הנשי – הרגש. האיש חמוש בשכל, והאשה ברגש. השכל כללי, הרגש פרטי, גמיש, יודע לתפוס כל מצב ביחודיותו. כל ילד הוא מיוחד, וגם הבעל הוא מיוחד, וגם כל ילד לא כל יום וכל רגע באותו מצב. טיפוס קשוח, "מרובע", זה טוב לתחומים מסויימים, אבל אינו טוב בהנהגת הבית ובדרך התנהלותו. מפני שהמצבים מתחלפים תדיר. לא דומה מצב בו הכל טוב ומתנהל על מי מנוחות, למצב בו היינו במצרים, במחנות ריכוז, ואין דומה זה האחרון לתקופת הליכתנו במדבר.

בינה = שכל + רגש

הילד יש לו עליות וירידות, הוא נתון למצבי רוח מתחלפים, ואי אפשר לגשת אליו במודל קשוח, מרובע ומאובן. יש צורך במודל גמיש. וגם הבעל, לפעמים רוחו טובה עליו, והנה פוטר מעבודתו, הוא מסתובב חצי שנה מובטל, הוא מתפרק, זו קטסטרופה, הוא עובר משברים. צריך מודל גמיש להתמודד עם כל זה – וזהו הרגש. הרגש הוא תגובת האדם לנסיבות. "בינה יתרה באשה" (נידה מה ב), אבל "נשים דעתן קלה" (שבת לג ב). באיש יש יותר דעת. באשה יותר בינה. מסביר רבינו הרב צבי יהודה (שיחות הרצ"י איש ואשה): דעת היא "שכל בלא רגש", בינה היא "שכל עם רגש". יש מעלה לדעת, שהיא שכל בלי רגש. ויש מעלה לבינה, שהיא שכל עם רגש. סתירה? לאו דוקא. תלוי במצבים.

בבית יש צורך בשכל עם רגש. בהנהגה הציבורית יש צורך בשכל בלי רגש. אין פירוש הדבר שהאיש אינו רגיש. בודאי הוא רגיש, אבל העיקר בו הוא השכל. שאול המלך הלך לחפש את אתונות אביו שאבדו. הגיע לארץ צוף, שם היה שמואל הרואה, וביקש לראותו. פגש בנערות בדרכן לשאוב מים ושאלן: היש בזה רואה? אמרו לו: "...יש, הנה לפניך מהר עתה כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם בבמה... כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד בואו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים" (ראה שמואל א ט יג)... בלה בלה בלה. אומרים חז"ל (ברכות מח ב): "נשים דברניות הן". מסביר מרן הרב קוק (עין איה שם): הדברניוּת של הנשים היא הריכוך הרגשי, וזה מה שנצרך עבור הבית.

הוא לא מדבר!

אשה מתלוננת שבעלה אינו מדבר.

- מה שלומך?

- בסדר.

- איך בעבודה?

- בסדר.

היא הולכת למכולת. פוגשת אותה השכנה: ברוך השם, הא? כן, ברוך השם. היא לא יודעת על מה, אבל ברוך השם. ברוך השם בעלך? כן, ברוך השם. אומרת השכנה: 14 כדורים חדרו לרכב והוא יצא בנס, ברוך השם...

היא חוזרת הביתה, נרגשת:

- אתה חטפת היום 14 כדורים?!

- כן.

- למה לא סיפרת לי?!

- מה זה חשוב?...

הוא לא מדבר. הולכים ליועץ נישואין: אתה לא מדבר? לא נכון. רק הבוקר דיברתי עם אשתי. שאלתי אותה: רבקה, הכנת סנדויץ' ליוסי? אז הנה, דיברתי! נכון, הוא דיבר.

אבל אי אפשר לבוא אליו בטענות. "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו הנשים ואחד כל העולם כולו" (קידושין מט ב). אז מה רוצים ממנו? זו 'התעללות נפשית כלפי אדם חף מפשע'. לכן נשים דברניות הן, מה שקשור לרגש, ונצרך לריכוך המשפחתי. אומר מרן הרב קוק: אתה, שאול, עומד להיות מלך על ישראל, אבל דע לך, אף אתה, עליך ללמוד תכונת הדברנות. לא אמרנו שזה העיקר, אבל גם עליך שׂוּמה להיות רגיש כלפי אחרים, בתור ערך נלווה, אבל הכרחי.

אם כן, כח האשה הוא הרגש הטהור. אגב, פתיחת סוגריים: המהפכה הפמיניסטית עשתה כמה דברים טובים, אבל עשתה גם דברים לא טובים. אחד מהם – הפכה נשים לאנשים. דבר זה בלתי אפשרי! האשה אינה צריכה לבקש כשרונות-לא-לה. יש לה בדיוק מה שמתאים לה מריבונו של עולם. סגירת סוגריים.

הרגש - 'שַבשֶבת'

אמנם, ישנה בעיה ברגש: הוא אינו אמין. יש בו הרבה דרכי הטעה (אורות התשובה פרק ב). מתרגשים – מתרגשים טוב, מתרגשים רע. הרגש הוא 'שבשבת'. אמרנו, הרגש מתיחס למצבים מתחלפים, לכן מעלתו היא חסרונו. פעם מקצר, פעם מאריך, פעם מחייך, פעם עושה נו-נו-נו, פעם מחליש, פעם מחזק. אם כן שתי בעיות: הרגש מטעה, מבלבל וגם אינו יציב, אפילו הוא נכון. יש לו "חיי מדף קצרים". הילד הוציא אותָך מן הכלים, והתפרצתְ.

לא בסדר, היית צריכה להבליג. אבל לפעמים צריך 'לתפוס אותו קצר', ולפעמים לא. פרופסור אחד כתב ספר, "על מה אבדה", מחקר על הציבור הדתל"שי. הוא ראיין בנות. בת אחת אמרה: זה בגלל שתפסו אותי קצר בבית ולא נתנו לי לנשום, ללכת ל'בני עקיבא'. בת שניה: זה בגלל שלא תפסו אותי קצר בבית ושלחו אותי ל'בני עקיבא'. בת שלישית: זה בגלל שעל כל דבר בבית אמרו: לא! בת רביעית: זה בגלל שבבית אף פעם לא אמרו לי: לא!... כללו של דבר, אי אפשר לקבוע מודל קשיח. רוסו, פילוסוף צרפתי, כתב ספר: "אמיל", שם הוא משבח את המודל הגמיש, המקשיב לטבע הילד.

אמרה לו אשה: אדוני הפרופסור, קראתי את הספר שלך.

- תודה.

- מאד מצא בעיני, ועשיתי בדיוק מה שכתוב בו.

- טעות גדולה עשית גבירתי! כל הספר בא לומר: אל תעשה בדיוק מה שכתוב!...

לכן הרגש גמיש, אבל יכולים להיות בו דרכי הטעה.

רגש של תורה – מן הבית

אמנם התורה היא משהו אחר, הפוך. זה אמין, זה מוחלט, זה אלהי. התורה אינה מתגוונת לכל מצב ומצב. היא קובעת כללים גדולים, אמיתיים, נצחיים. אז אם כן מה עושים עם הרגש? איך מכלכלים? זו בעיה – הרגש הוא כּבָרה! שופכים מים – בורח, בורח, בורח. זה לא רציני? תשובה: הכברה היא בתוך הים! בתוך הים הגדול של תורה. כלומר, מרים בנתה באומה הישראלית את יסוד הרגש, יסוד הרגש הטהור, יסוד הרגש האמיתי, הרגש האמיתי הטובל בתורה, נעוץ בתורה, נמשך מן התורה, ואשר על כן – הוא תורה! הוא תורה מתורגמת לרגש. מסביר מרן הרב קוק: הרגש מתרגם את השכל לחיים! בודאי המקור הוא התורה, אבל יש לתרגמה לחיים, וזוהי הכברה. אבל כמובן, כברה לבדה, בפני עצמה, היא שום דבר. שופכים מים – הם בורחים, רגש בפני עצמו אין לו חיים, אלא אם הוא טובל בים התורה. זה מה שנחוץ – רגש של תורה!

אם כן, כיצד מקבלת האשה רגש של תורה? היכן לומדים את זה? הרי רגש אינו דבר נלמד? תשובה: היא סופחת את זה לעצמה בבית, מתוך הבית. מה שמכוּנה: ספיגה אוסמוטית. משל לספוג שטובלים אותו במים, הוא מתמלא מים מעצמו, אין צורך לסחוט אותו. זה נספג בתוכו מיניה וביה. אז הבת בבית, והבית מלא תורה, מלא מידות טובות, בית נפלא, והיא סופגת לתוכה את הרגש הישר הזה.

אמנם לצערנו, זה כמה מאות שנים, הבית התפרק, מצבו אינו טוב. האווירה נעכרה, ישנם מתחים תדיר בין בני הזוג, גירושים, וגם גירושים אמוציונליים. ויש מצב קשה לא פחות, של ניכור, "מלחמה קרה", בלא מריבות, "הקפיץ נשבר". בא אלי זוג הורים: המצב בלתי נסבל, הילדים אינם שומעים בקולנו, כך וכך. אמרתי: נו בודאי, אתם מבקרים אותם כל העת, חונקים אותם. נעשה נסיון שבוע אחד – בלא מילות ביקורת! למחרת חזרו: זה לא הולך, איננו מסוגלים לדבר אחרת, כי זה מה ששמענו בבית... אזי צריך לבנות הכל מחדש.

שמא תאמרו: גם מרים הקטנה עברה חוויה טראומתית של 'גירושי הוריה'? לא נכון. האווירה היתה של אהבה ואחווה ושלום ורעות. איננו מדברים על זה. ובכלל, קורה שיש משבר בין בני זוג. אין זה נורא. רבים ומתפייסים. כמסופר בגמרא (יבמות סג ב): רב יהודה היה מלמד מקרא את רב יצחק בנו: 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. אמר לו: כגון מאן, כמו מי? אמר לו: כמו אמך... שנה לו פסוק אחר: 'אין אדם מוצא קורת רוח אלא באשת נעוריו'. אמר לו: כמו מי? אמר לו: כמו אמך... עכשיו הוא בערפל קרב! הסביר לו אביו: ראה בן, לפעמים אנחנו 'רבים', מר ממוות, אבל אחר כך מתפייסים, זה בסדר, זו אשת נעורי. לכך בחורצ'יק, אל תיקח ללב, איננו מלאכים, אנחנו בני אדם. אבל אצל עמרם אין מדובר בזה.

אם כן, מרים בנתה את הרגש. כיצד בונים? מתוך הבית, בכך שהיא שומעת דיבורים של תורה וכן הלאה. ואם אי אפשר בבית, אזי משיעורים או מִספרים, עליה לעכל כל זאת ולהפכו לרגש. זו שפה אחרת!

בינה יתרה

שאלה: מה הכוונה "נשים דעתן קלה"?

תשובה: כאמור, הדעת היא שכל בלא רגש. זה לא חזק, זה "קל". לעומתה בינה, "ויבן ד' אלהים את הצלע" (בראשית ב כב). שני פירושים ברש"י: אחד, "ויבן את הצלע לאשה – להיות אשה", מלמד שניתנה בה בינה יתרה (נידה מה ב). שני, "כבנין רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה לקבל הולד" (רש"י בראשית שם), אגן הירכים נתרחב ונעשה כעין אגס, שיכולה האשה להתעבר. האיש אינו יכול להתעבר, אפילו היה לו רחם, כאנדרוגינוס, שכן התינוק היה נחנק ברחם. זו הבינה היתרה במובן הגופני. וכשם שיש לילד מקום בבית במובן הגופני, כך יש לו מקום נפשי בבית. לא חונקים אותו, לא סוגרים אותו. בודאי יש גבולות, גם ברחם, אבל הוא טובל 'באמבטיה חמה', בלי שאלות. מאוחר יותר, כשיוצא מרחם אמו, הוא טובל באמבטיה 'עם שאלות': "מוישל'ה, מספיק, צא מן האמבטיה!" "עוד מעט אמא"... "מוישל'ה צא!" "עוד מעט... כולו רועד מקור. "מוישל'ה! תראה איך קר לך, שיניך נוקשות!" "לללאאא נננכככוווןןן אמא"... טוב לו באמבטיה. זה מזכיר לו 'ימים ראשונים', יש לו מקום.

זו הבינה היתרה, מבין דבר מתוך דבר. מדבר א' אני מבין דבר ב'. מה הוא דבר א'? התורה הנצחית, השכלית,

האלהית. ומהו הדבר שאני מבין מתוכו? – זה הרגש! בינה יתרה, בנין נוסף. אבל דעת היא בלא רגש, ובזה האשה 'קלה' מן האיש. לא אמרנו שתמיד אשה פחות שכלית מבעלה. אפשר שהבעל, יש לו שכל 10 ורגש 8, השכל מכריע. אבל לאשתו יש שכל 100 ורגש 120, הרגש מכריע. הכל יחסי.

אני ראשונה בבית!

יש סיפור בגמרא ברכות (נא ב): עולא נקלע אצל רב נחמן. ישבו לסעודה. אכל עולא לחם וברך ברכת המזון ונתן כוס של ברכה לרב נחמן. אמר לו רב נחמן: ישלח את הכוס לילתא אשתי. אמר עולא: ולא כך כתוב, אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של האיש, ותתברך היא מברכתך. שמעה ילתא, קמה בחמתה, נכנסה למרתף היין ושברה ארבע מאות חביות יין. אמר רב נחמן לעולא: בכל זאת, ישלח לה מר כוס אחרת. אמר עולא: כל החבית היא של ברכה, אם לא תשתה מן הכוס יכולה לשתות מן החבית. החזירה לו ילתא דברי עלבון: ממהדוּרי מילֵי ומסמרטוטי כָּלמי, כלומר, מן המחזרים בעיירות – רמז לעולא שהיה מסתובב בין בבל לארץ ישראל – ריבוי דברים, ומן הסמרטוטים, שלובש מר, כינים, מלבושיו מלאי כינים. הממ, היינו אומרים: ביטוי פמיניסטי חריף...

מסביר מרן הרב קוק (עין איה שם): ילתא היתה בתו של ראש הגולה, היתה תלמידה חכמה, והיתה מעין מנהיגת כל הנשים. אמרה: איני שניה לבעלי, בבית – אני ראשונה והוא שני. אינני סניף של בעלי, אינני טפלה לו אלא ראשונה בבית. לכן אני היא שצריכה לקבל כוס של ברכה. אתה עולא, אינך מבין מאומה בענייני הבית, אין לך שום הבנה כיצד מנהיגים בית, אתה מחזר על הפתחים, הולך ממקום למקום, אינך יודע מהו בית. אתה לבוש סמרטוטים ושורץ כינים, לכן בלום פיך. זה נכון שבעלי הוא ראש הישיבה, הוא מלא שכל, אבל אני חמושה בכח אחר – כח הרגש. וזה כח ישר, כמו שאצל מרים זהו רגש ישר, כי זו הכּבָרה שֶבַּים.

אינטיליגנציה רגשית

אבל גם זה נכון, שבימינו המציאות מלאה סיבוכים, ואם כן אנחנו מנסים להציע מעט פתרונות.

שאלה: מה פירוש – לתרגם את התורה לרגש?

תשובה: רגש פירוש – להיות רגיש. מה שנקרא בלשון הגוים: אינטיליגנציה רגשית. יש אדם, הוא מאד חכם, אבל הוא בלתי נסבל. הוא מציק, מפריע, מנדנד ומטריח. גאון, אבל אטום. אינו רגיש לאשר מתרחש סביבותיו, אינו קולט אחרים, אינו מבין מה עובר עליהם, מה קשה להם, אם הם שמחים או עצובים, מה מציק להם. זו קטסטרופה. אז צריך ללמוד אינטילגנציה רגשית. כמובן האמריקאים הרבו לפתח את זה בתחום הפרקטי-תועלתי, איך להצליח בעסקים, איך להשתלב מבחינה חברתית מקצועית ולהצליח. אבל העקרון נכון גם במובן הרוחני. אבל זה דבר שקשה מאד, בלתי ניתן, בלא תורה!

האשה – מעין המטלטל

אם כן, נשוב לבארה מרים. ממשיכה הגמרא שם (שבת לה א): "אמר רב: מעין המִטלטל – טהור, וזה בארה של מרים". 'מעין מטלטל' – הרי סתירה מיניה וביה. מעין הוא קבוע. מטלטל הרי זה כבקבוק, והבקבוק בידוע, יכול לקבל טומאה, ככל כלי היכול להיטמא. מי מעין אינם יכולים להיטמא, הם קבועים בקרקע. אבל כאן: "מעין המִטלטל טהור וזוהי בארה של מרים". מסביר מרן הרב קוק (עין איה שם): אכן הרגש הוא מִטלטל, לכאן ולשם, בלתי יציב, על כן אפשר גם שייטמא "כיון שכל כחו איננו כי אם מזג אדם, מרוצת דמו וילדי הימים ומקריהם", לכן הוא מטלטל ומשתנה. אבל התורה קבועה, נצחית, לעד ולנצח נצחים – וזהו מעין נובע. הוא קבוע, קבוע בתורה – והוא מטלטל. זוהי מרים, בארה של מרים – "מעין המטלטל". זו עבודתה של האשה, ללמוד להיות "מעין המטלטל".

שאלה: בארה של מרים, הלא המים עצמם הם תורה. אם כן הרגש הוא תורה?

תשובה: לא. מרים היא רגש, לא תורה. היא רגש מתאים לתורה, מתוך תורה, אבל זה לא תורה. היא לא מלמדת תורה. רגש הוא תורה מתורגמת לחיים. לא כן השכל. את השכל הילד מקבל מאביו. כתוב: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ יב). וכתוב: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג). אומרת הגמרא (קידושין ל ב-לא א): בכבוד הקדים אב לאם וביראה הקדים אם לאב. לומר לך, שבאופן טבעי הבן מכבד יותר את אמו וירא יותר מאביו. מדוע ירא מאביו? כי מלמדו תורה. מדוע מכבד את אמו? מפני שמשדלתו בדברים. רש"י: משדלתו – מפתה אותו, כמתרגמינן "וכי יפתה איש בתולה (שמות כב טו)" – ארֵי ישדל". אמו מפתה אותו. פתוי יש לו הקשר שלילי, אבל יש פתוי חיובי: "פתיתני יהוה ואפת" (ירמיהו כ ז). פתיתני להיות נביא. אז האם מפתה אותו בדברים, והאב מלמדו תורה – לא מפתהו. דברים מסודרים, קבועים, ספר מהלך. והאם צריכה גם לפתות את בעלה, בחיוכים, במילים, לפתות, לא לאנוס.

שאלה: לשם מה הכברה בים? הרי אינה מעלה ואינה מורידה?

תשובה: התורה היא ים שאין לו סוף. הכברה היא מעט מים, מותאם , לפי המקבל. זה הרגש, שהוא במידה, מדוד. אבל הוא אינו בורח, כי הוא טובל בים הגדול. על כן, אומר מרן הרב קוק, אף על פי שהרגש הוא מוגבל לפי השתנות המצבים, אבל מכיון שהוא 'טובל בים', "זהו רגש גדול ועצום עד אין סוף". לא סתם רגש ככברה נבובה, המתמלאת ומתרוקנת, לא! זה "רגש גדול ועצום עד אין סוף".

וזו עבודת האשה, להביא את השמחה לבית, את הנעימות בית, האווירה הנוחה, המרככת את הכל וממיסה את הקשיים.

ברוך שלא עשני אשה שאלה: אז אם כן, מדוע אומר האיש: שלא עשני אשה? תשובה: יש שיר שכתב רבי קלונימוס בן קלונימוס, אחד מרבותינו הראשונים (מובא בסוף ספר 'נשים שמחות'), בשם "מצא אשה מצא טוב":

כַּמָּה לָקָה בְאֶצְבַּע / וְכַמָּה בְחֶרְפָּה יִשְֹבַּע / אֲשֶׁר בְּמַטְבֵּעַ הַזְּכָרִים הָטְבַּע! / נִסְתַּחֲפָה שָֹדֵהוּ / טוֹב יִשָּׂאֵהוּ עוֹשֵהוּ. / אִלּוּ בְרָאַנִי / אֻמָּן שֶעֲשָֹאַנִי / אִשָּה הֲגוּנָה / הַיּוֹם הָיִיתִי חַכְמַת לֵב וּבַעֲלַת בִּינָה / בְּיָדֶיהָ טָווּ, אֲנִי וְרֵעוֹתַי מַחֲזִיקוֹת בַּפֶּלֶךְ, מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה /

מְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ - פַּעַם בָּאוֹר, פַּעַם בָּאֲפֵלוֹת / דִּבְרֵי הַיָּמִים וְהַבְלֵי הַטְּפֵלוֹת. / וְאוּלַי כִּי חָכַמְתִּי בְיוֹתֵר מֵהַטְּוִיָּה וְאָמַרְתִּי: אַשְׁרַי / לָדַעַת מַעֲשֶֹה פִשְתִּים שְֹרִיקוֹת וְאוֹרְגִים חֹרַי /שְֹפַת כּוֹס וּפְטוּרֵי צִצִּים כְּרוּבִים וְתִמוֹרוֹת וְכָל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָתָא / צֶבַע רִקְמָתַיִם וּמַחֲטָא דְתַלְמָיוּתָא. /וּלְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת / כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים כְּמִשְפַּט הַבָּנוֹת / בְּתוֹךְ הָאֵפֶר אֶשְכְּבָה בֵּין שְׁפַתַיִם / מְקוֹם שְׁפִיתַת הַקְּדֵרוֹת בֵּין תַּנּוּר וְכִירַיִם / חוֹטְבָה עֵצִים וְחוֹתָה בַגֶּחָלִים / וְטוֹעֶמֶת מִינֵי תַבְשִׁילִים. / וְלַמּוֹעֲדִים וְלָרְגָלִים /הַנֶּזֶם עַל אַפִּי וְהָעֲגִילִים / אֶת הַתֹּף בְּיָדִי מְנַעַנְעִים וְצֶלְצְלִים.


וּלְקֵץ יָמִין בְּהַגִּיעַ פִּרְקִי וּמַזָּלִי / בָּחוּר וָטוֹב יַעֲלֶה לְגוֹרָלִי / יֶאֱהָבַנִי אִישִי יוֹשִיבֵנִי בְקָתֶדִרָא, יַעְדֶּה עֲדִי זָהָב עַל מְעִילִי / הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְגַם כָּל חֲלִי. / וּבְיוֹם מוֹעֵד בְּעִדָּן חֶדְוָא הַכְנָסַת כַּלָּה וּבִשְׁבוּעַ הַבֵּן תִּרְבֶּה שִֹמְחָתִי וְגִילִי. / וְהָיָה כִי אֶרְעַב - יַאֲכִילֵנִי פַּת עֲמֵלָה, וְלִצְמָאִי יַשְׁקֵנִי יַיִן גֻּרְדְּלִי / אוֹ יַיִן חַרְדְּלִי. / חֹק וּמוּסָר לֹא יִפְרַע / וְעוֹנָתִי לֹא יִגְרַע / שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ וְחֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ / עָלַי יַנִּיחַ צַּדִּיק רֹאשׁוֹ. / ֹשְלָשׁ אֵלֶּה יַעֲשֶׂה לִי כְּמִצְוַת שׁוֹכֵן מְעוֹנָה: / שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. / גַּם אֲנִי שָׁלֹשׁ כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ אֶשְׁמֹר וְאָקִים / שְׁלֹשָׁה הֵמָּה לֹא נִפְלְאוּ מִמֶּנִי וְלֹא רְחוֹקִים: / דָּם וְאֵשׁ וְחַלַּת לֶחֶם, מַה נִּמְרְצוּ שְׁלָשְׁתָּן, מִנֹפֶת עָרְבוּ, מִדְּבַש מְתוּקִים! / עֲלֵיהֶם אֵין לְהוֹסִיף מִסְפָּר וּמִנְיָן / אֵין לִשְׁאֹל אַחֲרֵיהֶן "הַנֵּי נְשֵׁי בְּמַאי זָכְיָן?"

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם / שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם / הָפַכְתָּ אוּר כַּשְׂדִים לְבַל תִּשְׂרֹף בְּחֻמָּה / וְהָפַכְתָּ דִינָה בִּמְעֵי אִמָּהּ / וְהָפַכְתָּ הַמַּטֶּה נָחָשׁ לְעֵינֵי אַלְפֵי רִבְבָן / וְהָפַכְתָּ הַיָּד הַטְּהוֹרָה לָבָן / וְהָפַכְתָּ יַם-סוּף לְיַבָּשָׁה / וְקַרְקַע הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ נְגוּבָה וְקָשָׁה / הַהוֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מַיִם / חַלָּמִיש לְמַעְיְּנוֹ מַיִם / מִי יִתֵּן וְתַהַפְכֵנִי מִזָכָר לִנְקֵבָה! / אִלוּ זָכִיתִי לְכָךְ, כַּמָה חֲנַנְתַּנִי טוֹבָה / גְבֶרֶת הַבַּיִת הָיִיתִי וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָבָא! / אֲבָל מָה אֲדַבֵּר וּמָה אֹמַר? / לָמָּה אֶבְכֶּה וְלָמָּה אֶתְמַרְמַר? / אִם אָבִי שֶׁבַּשָׁמַיִם גָזַר עָלַי / וְנָתַן בִּי מוּם קָבוּעַ, אִי אֶפְשָׁר לַהֲסִירוֹ מֵעָלַי / וְהַדְאָגָה בְמָה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר - כְּאֵב אָנוּשׁ וָחֵבֶל / וְלֹא יוֹעִילוּ בָהּ תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל. / אָמַרְתִּי: אֶשָּׂא וְאֶסְבֹּל / עַד אֶגְוַע וְאֶבֹּל. / וְאַחַר שֶׁכָּךְ לָמַדְתִּי מִפִי הַשְׁמוּעָה / שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה / אֲבָרֵךְ בְּקוֹל נָמוֹךְ, בְּשָׂפָה חֲלוּשָׁה / "בָּרוּךְ אַתָּה ד' שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה!"

כמובן, הוא נכתב על דרך החידוד והבדיחותא.

כל הרעיונות הגדולים – מתיישמים 'בין הסירים'

שאלה: מה ביכולתנו כנשים להושיע בעולם שנכבש בימינו על ידי התהו ובהו?

תשובה: מרן הרב קוק כותב בספרו שמונה קבצים כרך א', שהנטיה ההפוכה שברצון האיש להפוך לאשה, היא היותר גרועה שבעולם. הלא התורה אסרה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ד' אלהיך כל עֹשה אלה" (דברים כב ה). הלימוד אינו אותו לימוד, המלבוש אינו אותו מלבוש, אפילו האיפור והתסרוקת. בימינו הכל התחלף. אבל הקשה מכל הוא הלימוד. לימוד האיש הוא חמור וקשה, ישיבתי, שורה אחר שורה, העמקה, לאט לאט. לעומתו הלימוד הנשי הוא טיול מנושא לנושא, 'מפרח לפרח', כפרפר המוצץ צוף והופכו לדבש. הצוף עובר בתוכו שינוי, מטמורפוזה.

אבל גם בלאו הכי, קשה לאשה בבית. היא קובלת: אני בבית, "מוכה" מכל הכיוונים, אני היא שמוטל עלי להשרות אווירה נעימה, אני היא שצריכה ליישר הדורים, עלי מוטל להיות רגישה לכולם, וכולם כאלה קשים... אבל זה לא כך. כי בעבודת הרגש שלה, היא מביאה את הבית כולו אט אט לידי אווירה נעימה, שהיא נעימה גם לה. אלא עליה לתת אמון בעצמה, שבכוחה להביא לכך. כל ההשתלמויות אין בהן צורך, הן רק באות להשיב מה שנעלם. או מפני שהבית התרוקן מתורה, או מפני שבמוסדות החינוך יש טירוף מערכות. או שניהם כאחד. החינוך המעורב אינו דבר תקין כלל. כי מלבד בעיות הצניעות, אין זה אותו חינוך לבנים ולבנות. ביסודי החינוך רך – גן עדן לבנות, והצד השני סובל. בתיכון הלימוד ממוסגר – גן עדן לבנים, והצד השני סובל. למזלנו קמו האולפנות, שכידוע אינן בשביל ללמוד בהן, אלא כדי להיות ביחד. השיחה והבילוי המשותף מעצבות את עולמן, והן משלמות גם 'מס של בחינות'.

שאלה: בימינו, פעמים רבות הבנות 'מלומדות' מן הבנים. האשה אינה מקבלת את התורה מבעלה, ממילא היא חשה עצמה חסרה. בנוסף עליה להישמר, שלא יחוש עצמו מאויים עקב כך. אוי לה מיצרה, אוי לה מיוצרה.

תשובה: קושיה ידועה. כמה תשובות. לכאורה, באולפנה, במדרשה, במכללה, היא למדה רעיונות עליונים, ועכשיו היא מוצאת עצמה בין הסירים לחיתולים, לבישולים. תשובה: לא נכון! כל הדברים העליונים שלמדת הם אמת. אבל התרגום שלהם הוא פה – בבית, בין הסירים לחיתולים. וגם, אין זה נכון שהבעל איננו יודע. הוא יודע דברים רבים שהאשה אינה יודעת. ואפילו אם למד תורה, הוא אינו יודע לתרגם את הידע לרגש. אשה שואלת את בעלה: בעלי היקר, מה למדת היום? זה וזה. יפה מאד, אבל מה זה אומר? זו בעיה שלך! זו עבודה שלָך, לתרגם מה שלמדתי לחיים. אני מביא לך ידיעות ערטילאיות, תיאורטיות, מוחלטות. תפקידך לתרגמם לחיים.

מהיכן יצא התינוק? ישנה בעיה נוספת. בעל ממוצע אינו אוהב שיאמרו לו מה לעשות. הוא יודע את הכל. אם יש בעיה בבית – זה לא הוא, זו אשתו. אמרה לי אשה אחת: בעלי תמיד מאשים אותי, בכל מה שקורה בבית, אני אשמה! אמרתי לה: מעולה! סימן שהוא צאצא של אדם הראשון ולא בא מן הקוף – זאת הראייה! זו ירושה מאדם הראשון... ואפילו הוא יודה באשמה, הוא יודה בה בינו לבין עצמו, לא בדו-שיח עם אשתו. זה מתסכל, אבל יש כאן גם מעלה – היציבות. אף על פי שיש עימה מידה של קשיחות, היציבות מכרעת.

מה הפתרון? לא הולכים 'ראש בראש', אלא מדובבים, שואלים אותו: מה דעתך? מה אתה חושב לעשות? ובעזרת מנגנון של שאלות ותשובות מגיעים לעמק השווה. מה שנקרא: "אשה כשרה שעושה רצון בעלה", היא עושה את רצונו, מעצבת אותו על ידי ניווט של שאלות ותשובות.

גם ילד זה כך. לפעמים ילד שואל שאלות מביכות: "מי ברא את אלהים?" אי אפשר לתת לו הרצאה. מדובבים אותו: מה אתה חושב? ועוד פעם, ועוד שאלה... או הוא שואל שאלות מביכות בענייני הולדה. זה מביך, לא יודעים מה לענות לו. לא יודעים מה הוא יודע ומה אינו יודע. הוא שואל: התינוק שנולד, אמא, מאיפה הוא יצא?... המממ, ובכן... זה מביך. האם מדובבת אותו, למה התכוון. אחר כך מתברר: כשבאו לבית החולים עם אמא, נכנסו דרך חדר מיון. כשבאנו לבקר אחרי הלידה, נכנסנו דרך הכניסה הראשית. אז כשהתינוק 'יצא', האם הוא יצא דרך חדר מיון או דרך הכניסה הראשית?... אאא, זה כל מה שרצית לדעת?? ההה, ילד טוב... זה סיפור אמיתי! אז צריך לדובבו, כסגנון ספר ה'כוזרי'. וכן היה סגנונו של הפילוסוף סוקרטס. אמר סוקרטס: אמי היתה מילדת, וגם אני 'מילדת של השכל'. ביוונית – מָיֶטִיקָה, מילדוּת. צריך 'ליַלֵד' את שכלם של הילדים, כדי שיהיו יצירתיים, בונים ויודעים לחשוב. וגם צריך 'לילד' את שכלו של הבעל. לא שאת תאמרי לו, את תוליכי אותו לומר, על ידי שתשאלי ותדברי – שהוא יגיד! תאמרו: הזמן קצר. אין עצה. יש למצוא את הזמן, לייצר זמן במצבים טבעיים, אגב טיול, למשל.

לכן אין זה נכון שהבעל לא יודע, אלא הוא אינו יודע לתרגם את הידע לרגש, לחיים. סוקרטס היה מתהלך בשוק. מהאנשים החכמים בעיני עצמם, היה עושה חוכא ואטלולא, בכח האירוניה והלעג הסוקרטי. ומי שענה בעצמו כי אינו יודע מאומה, היה 'סוחט' ומדובב עד שהיה מוציא ממנו מה שיש בו. הוא 'מילדת'. וכן האם היא מילדת נפשית של ילדיה ושל בעלה. זו אומנות.

לא השתנה כלום...

ישנה בעיה נוספת. הבעל אינו יודע לבטא רגשות חיוביים. בא זוג ליועץ: כן? אנחנו נשואים 20 שנה, בעלי אף פעם לא אמר לי: "אני אוהב אותך". האשמה חמורה. מה אתה אומר? "זה לא נכון שלא אמרתי אף פעם. אמרתי פעם אחת לפני 20 שנה, על סמך זה נישאנו, ומאז לא השתנה דבר. אם היה משתנה הייתי מודיע... אבל תראי, כשאני בא הביתה, אני עייף וסחוט, ואף על פי כן אינני מתישב בכורסה לקרוא עיתון – אני שוטף את כל הכלים, שוטף את כל התינוקות, שוטף את כל הרצפות ושאר עבודות שוטפות... – בזה אני אומר: אני אוהב אותך". נכון. יש לו שפה אחרת. הוא אומר, אבל לא בשפה שלה. כי לומר "אני אוהב אותך" ולא לעשות כלום, הוא צביעות ומס שפתים.

אכן זו בעיה, שאינם מדברים אותה שפה, מה שמכונה בעיה של קומוניקציה-טרנס-קולטורית, תקשורת-בין-תרבותית. הבעל אינו מבין שיש צורך לבטא רגשות. הוא אינו יודע שאשתו זקוקה לכך. לכן עליה לומר לו: "אתה חושב שאני יפה? אני יפה בעיניך?" "נו באמת, עזבי שטויות". "אתה חושב כך?" ..."כן". "אז תגיד לי!" "את יפה". "עוד פעם"... הוא לא יודע! איש לא לימד אותו.

תורה היא וללמוד אני צריך

מישהו שאל אותי: מדוע הרבנים הגדולים לא מלמדים זאת לתלמידים? איזו שאלה! מה רוצים, שיכתבו את הדברים הללו וידפיסו בעשר מהדורות? מובא בגמרא (ברכות סב א): תניא, בן עזאי אומר, פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא ולמדתי ממנו שלושה דברים... אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך? אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך. עוד שם. רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב. רב כהנא נכנס ושכב, התחבא, תחת מיטתו של רב. שמע אותו שהוא משוחח עם אשתו, משחק איתה ומשמש מיטתו. אמר רב כהנא, דומה פיו של רב כמי שלא אכל תבשיל, שהוא מתנהג בחמדנות. אמר לו רב: כהנא! כאן אתה? צא, שאין זה דרך ארץ! אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך". הרי אינו יכול לשאול את רבו, לכן התחבא תחת למיטתו.

אם כן לענייננו, איך ילמד לדבר? אשתו תלמד אותו. הוא לא רק לא יודע לבטא רגשות, הוא אפילו לא יודע שצריך לבטא. הוא בטוח שזה 'לא גברי'. לא נכון. כשדוד ויהונתן נפגשו בכו האחד על צווארי רעהו עד דוד הגדיל. אלא, הם מדברים בשתי שפות. כשבאים בני זוג ליועץ נשואין, הוא אינו עושה מאומה, רק משמש מתורגמן ביניהם: הוא אומר כך – זה מה שהוא אמר". היא אומרת כך – זה מה שהיא אמרה...

הוא לא מדבר ואשתו מצפה ושותקת. מדוע אינך אומרת לו שיגיד: "איזה בית יפה. איזה אוכל טעים. הכל יפה"? אם הוא אומר כי אמרתי לו, זה כבר איננו שווה – זה מלאכותי! ובכן מה בכך, אם זה "מלאכותי"? היכן כתוב בתורה שאסור מלאכותי? המשקפים שלי – מלאכותי! הכיפה שלי – מלאכותי! החולצה – מלאכותית, המחברת והשולחן... שלא לדבר על הרשמקול. בתחילה יהיה מלאכותי, ואחר כך, לאט לאט, ייהפך טבעי. בהצלחה לכולכן.

  • פורסם בשאילת שלמה 541

==











































==