שיעורי הרב שלמה אבינר

בכל הדורות נשבענו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". שבועה זו מילאה את מאוויינו ואת רגשותינו וגם היתה התוכן המעמיד של כל קיומנו בגלות. החזקנו בכל התלאות והנוראות כי ידענו והאמנו: לשנה הבאה בירושלים. עתה הגיע הזמן למעשים ולפעולות. בחסדי ד' עלינו חזרנו לירושלים, כולה, ועלינו ליישב את העיר שבין החומות ביהודים וביהדות. כמובן, לא בניתוק מכל ארץ ישראל חלילה, כאילו ירושלים היא קונסנסוס והסכמה ולא כן השאר.

הכל הוא הסכמה, הסכמה של ריבונו של עולם. ופעם סיפרו התלמידים לרבנו הרב צבי יהודה, שיש מחשבות למסור את ירושלים העתיקה למדינה זרה. הוא הגיב: ומה עם הגולן? חשבו שלא הבין וחזרו על הדברים: הרב, ירושלים! והוא בשלו: ומה עם הגולן? וכך בפעם השלישית. התאכזבו, אך רבנו ראה הכל כמכלול אחד, ולימד שהמשנה שירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, אינה דווקא במובן של מ"ם היתרון אלא יותר במ"מ המקור, כלומר ירושלים מקודשת מתוך כל ארץ ישראל. שמתוך שכל ארץ ישראל נבנית, גם ירושלים נבנית.

מה לנו יותר מדברי חז"ל שברית שאברהם אבינו כרת עם אבימלך, עמדה למכשול לכניסת דוד המלך לירושלים. הוי אומר, הכניעה בגוש קטיף של אותם ימים פגעה בירושלים עיר קודשנו (שמואל ב ה ו-ט, רש"י רלב"ג שם, פרקי דרבי אליעזר לו). אכן כבר אז היה שחרור ירושלים עניין מורכב ומסובך. אין זה פלא, כי ככל שדבר גדול יותר הוא מסובך יותר. אף בימינו, במלחמת העצמאות, המאמצים האדירים לשחרר את עיר קודשנו לא עלו יפה. סוף סוף במלחמת ששת הימים חזרנו הביתה. אך לא די בכך. לא יתכן שלב ארצנו יהיה מיושב רובו דרובו על ידי גויים. יש לחדש את הנוכחות היהודית בירושלים שבין החומות. לו זכינו, היתה ממשלתנו עוסקת בזה מהחל ועד כלה. אך לא זכינו לגמרי, לכן משימה זו נופלת לא רק על הציבור אלא גם על היחיד.

כאשר נשאל רבנו הרב צבי יהודה בדבר הטענה הידועה כאילו נוסח "נחם" בתשעה באב אינו תואם את מציאות ימינו, הוא השיב שירושלים העתיקה היא עדיין "בזויה ושוממה ואין יושב", אי אפשר לגשת על העיר העתיקה ולראות גלי האבנים של בתי הכנסת ולא לפרוץ בבכי.

וכאשר סיפרו לו שמחדשים את הנוכחות היהודית בלב ירושלים, חיוך מלא חסד עולמים האיר את פניו. כאשר פירטו לו את שמות הרחובות, הוא אמר שאין צורך לטרוח, כי חרוטים בזכרונו כל המקומות האלה שבהם למד בצעירותו.

אכן רבנו למד אז בישיבת "תורת חיים" שבה ממוקמת עתה ישיבת עטרת ירושלים. נס קרה לבניין הזה, כאשר ירושלים העתיקה נפלה בידי האויב במלחמת השחרור. הערבים התפרצו לכל הבתים היהודיים, הרסו, בזזו וחיללו את כל בתי הכסיות. רק ישיבה זו שרדה כי הגוי שגר למטה, חסיד אומות העולם, שמר עליה במשך כעשרים שנה. כאשר חזרנו, הוא מסר את המפתח למושל העיר חיים הרצוג, שהיה אחר כך נשיא המדינה, ושאלו: איך שמרת על מקום זה שנים ארוכות כל כך? השיב: לא אני שמרתי על המקום, המקום שמר עלי!

באחד מביקוריו הראשונים בעיר המשוחררת, ביקר רבנו בישיבה. הכל נשאר כמו שהיה, אך היה מכוסה בשכבה עבה של אבק אפור, שעיגל את כל הפינות כמעין שלג.

ברוך ד', תורה חוזרת לאכסניה שלה, ושוב קול התורה נשמע בישיבה, ושוב זקנים וזקנות, ילדים וילדות מתהלכים - עם שמירה - ברחובות ירושלים.

אבל ירושלים לא נתחלקה לשבטים (מגליה כו א) אלא נבנתה בזכות כל השבים (מדרש תהילים קכב), היא עיר שחוברה לי יחדיו (קכב, ג), שעושה את כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה ג ו). ירושלים שייכת לכלל ישראל. ויהודים מכל הארץ ומכל העולם, מכל המפלגות, מכל הזרמים ומכל הדעות שותפים בבניינו של לב העולם. שאכן ירושלים היא לבם של ישראל (תיקוני זהר כא. ביאור הגרא נו).