שיעורי הרב שלמה אבינר

אל תהיה אליטיסט

שאלה: אני מחנכת כבר עשרים שנה, וחינכתי מאות ילדים ברמות שונות, מוכשרים וחלשים, כולם באהבה רבה ובמסירות. זה עתה, כאשר ניגשתי לרשום את בני לישיבה תיכונית, נתקלתי בסירובים עקב היותו בינוני במתימטיקה ובגמרא. נדדתי מישיבה לישיבה עם בני היקר, ובכל מקום ספגתי עלבון צורב. הרבנים הסבירו לי באדיבות ובסבלנות שהמוסד שלהם חייב לשמור על רמה גבוהה למען התורה, ורמזו לי בעדינות שעלי לשים פעמיי אל עבר מוסד סוג ב'. אך גם שם הסבירו לי שהם ברמה בין בינונית לגבוה ונוטה לגבוה ולא יוכלו לקבל את בני בהיותו בינוני נטו, ושעלי לפנות למוסד סוג ג', כי למען התורה עליהם לשמור על רמתם הבינונית-הגבוהה-הנוטה לגבוה. דיברתי עם חברות אמהות, והרבה מהן מסרו לי על חוויות קשות דומות. כל זה חדש לי, ולא היה ידוע לי עד כה.

חינכתי כל מיני ילדים, עם קשיי למידה, עם קשיי ריכוז וקשב. כולם היו ילדי ולכולם התמסרתי. פתאום הבן שלי כבר לא די טוב ואני סופגת בגללו ביזיונות. אך אולי הם צודקים, אנא הסבר לי, שלפחות אהיה שלמה עם כך שבני אינו שייך לעשירון העליון.

תשובה: לא. את צודקת ואנחנו איננו צודקים. כל היום וכל הלילה אנו מדברים על עם ישראל, על כלל ישראל, על כך שהגאולה תבוא על ידי התאחדות של האומה כולה. כולנו יחד. פתאום מתברר שהכל מילים.

כלל-ישראל, זה כולם יחד, היותר טובים והפחות טובים. כך בנויה כל חברה. אם מוסד יקבל רק את הטובים ביותר, אז מאוחר יותר הוא יקבל רק את הטובים שביניהם, וכן הלאה עד אין סוף.

גם ה"לא-טובים" שייכים לעם ישראל ולריבונו של עולם. ריבונו של עולם מתפאר בהם, אוהב אותם ורוצה בהצלחתם.

במשנה כתוב: "האומר יברכוך טובים, הרי זו דרך מינות" (מגילה כה א). אותו אדם אומר: מהאנשים הטובים, מהם יוצאת ברכה לעם ישראל וקידוש השם. לא נכון! זו דרך מינות ונצרות. רש"י מסביר: "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום. וחכמים למדו (כריתות ו ב) מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותן באגודה אחת". לקטורת יש ריח נפלא והיא כוללת את החלבנה שריחה רע ובכל זאת היא חלק מהקטורת, שאינה מסריחה בגללה, אלא אדרבא, מריחה עוד יותר טוב. צריך שיהיו כולם כאגודה אחת.

אי אפשר להיות אליטיסטי: במוסד החינוכי תהיה רק השמנת של השמנת של שמנה וסלתה. לא!

בוודאי יש להיות אריסטוקרט - אתה תהיה אריסטוקרט וילדך יהיה אריסטוקרט. באיזה מובן? של לימוד הרבה תורה, התעלות במידות וקיום מסילת ישרים מראש ועד סוף. אבל לא אריסטוקרט המסתכל על הזולת מלמעלה למטה, ומפחד שאחרים יגעו בו ויקלקלו אותו. זו סתם התנשאות.

זו קטסטרופה שמסרבים לקבל ילדים. הישיבות הקטנות, ישיבות תיכוניות, אולפנות, חטיבות, כולן רודפות אחרי העשירון העליון.

לא נכון! אפשר שבאותה כיתה יהיו ילדים מוכשרים וחלשים, עם זכרון ובלי זיכרון, עם מסוגלות למידה גבוהה ועם קשיי למידה, עם יכולת ריכוז ועם קשיי ריכוז וקשב, שקטים ושובבים, עם כיפה גדולה ועם כיפה קטנה, עם חצאית ארוכה ועם חצאית לא כל כך ארוכה, דוסים ולא דוסים, ממושמעים וחצופים - כולם גם יחד. מדוע אי אפשר?! איפה כתוב שאינם יכולים ללמוד באותה כיתה? למה הפלגנות הזאת?!

אני הדל, כל היסודי וכל התיכון, למדתי בשלושה בתי ספר יהודיים דתיים. הצד השווה שבהם, שבאותה כיתה היו ילדים יותר יראי שמים ופחות יראי שמים, דתיים וחילוניים, מבריקים וחלשים, נערים נמנעי סגריות ונערים מעשני סיגריות, נוער בני עקיבא ונוער אגודאי. כך למדנו כל השנים ולא קרה לי כלום. לא הפכתי לחילוני, לא למעשן, ולא - להבדיל - לאגודאי. וגם את חברַי מהאגודה לא הצלחתי למשוך לבני עקיבא. כל אחד נשאר הוא עצמו. כל אחד ידע מי הוא, הגדיר את עצמו, ולא התכוון לשנות את עצמו - אך למדנו יחד. כמובן, מידי פעם התווכחנו, כל אחד רצה להוכיח שהוא הכי צודק. אך כל אחד ידע מיהו ומהו, ולא היה מעוניין לזוז מעמדתו.

שמא תאמר: לא כן הוא, יתקלקלו וידביקו במחלתם. חיידקי "חלבנה" ירחפו באוויר של הכיתה ויחליאו את כולם. לא נכון! כידוע האוויר מלא בחיידקים. כל הנושם פולט מיליוני חיידקים. למה איננו מתים ולמה איננו חולים? כי יש לנו גוף חזק שמפרק את כל אלה החיידקים. איננו זקוקים למסכה על הפנים. גוף בריא עושה היטב את מלאכתו. גוף חלש עם כשל חיסוני, יש לשמור בבידוד, באווירה סטרילית. אדם נורמלי, אין צורך לשומרו סטרילי, הוא אינו מתבלבל ויודע היטב איפה הוא עומד. אל תייצר ילד עם כשל חיסוני שיש צורך לשמור בבידוד. בנה אותו חזק. אדרבה, חסן אותו.

חיסון הוא חיידק מוחלש, מוקלש, אשר בעזרתו הגוף לומד להילחם. החיסון הוא המצאה גאונית של הרפואה, אולי ההמצאה הגאונית ביותר שלה לאורך כל הדורות. כאשר ילד פוגש ילד שונה ממנו, הוא מתחסן, אומר לעצמו: הוא כזה, ואני כזה, שונים אנחנו. הוא הולך בדרכו ואני הולך בדרכי. הוא מעשן ואני אינני מעשן. הוא מעשן סמים ואני אינני מעשן סמים. הוא מעשן בשבת ואני אינני מעשן בשבת. ואנחנו ידידים באותה כיתה. יש לו כיפה קטנה, לי יש כיפה גדולה ואמשיך לחבוש אותה. שיהיה בריא. אני בטוח מאה אחוז שצריך כיפה גדולה והוא בטוח מאה אחוז שצריך כיפה קטנה. אך למה מסגרות שונות? צריך להיות יחד. כלל ישראל.

ודאי לא ניקח ילד אחד עם כיפה גדולה ונשים אותו בין עשרים ילדים עם כיפה מיקרוסקופית. ברור שיש חשש שכיפתו תלך ותקטן. אלא קצת חלבנה בתוך הרבה סממנים אחרים.

וגם הילדים אינם חלבנה, הם אינם מסריחים, הם אינם רשעים. הם מבולבלים, לכודים ביצרים, הם חצופים בגלל מצוקות. איננו מצדיקים, אנחנו מסבירים - אין זו רשעות, אלא בלבול ומבוכה.

יש להיזהר לא לדחות אותם. היזהרו בבני עניים. היזהרו בבני עמי הארץ. אל תרחיקום.

אל תהיה כזה חסיד המצליחנות וההשגיות. אל תשמור ילד בצמר גפן, בנה ילד חזק עם מודעות חזקה, וד' יעזור.

דחיקה החוצה של ילדים בעייתיים - איפה שמענו?! בגמרא, בסוגיה הארוכה על לימוד ילדים, כתוב שאם ילד לומד, מה טוב, ואם לא, יהיה צוותא לחברו (בבא בתרא כא א). השאר אותו בכיתה. אבל הוא לא לומד הרבה? - מה בכך, אל תלחיץ אותו, ילמד כפי כוחו. יש לו יכולת יותר נמוכה. מה הוא אשם?

ההשגיות הזאת הופכת לבלתי נסבלת; היא חודרת גם לכיתות נמוכות. באה אמא, מראה תעודה של ילדה בכיתה ג': "מתאמצת הרבה אבל תוצאות חלשות, ציון 6". הילדה בוכה. בושה וחרפה! מה הנך רוצה מילדה זו, הרי אתה מודה שהיא מתאמצת, מה באפשרותה לעשות שהיא בעלת יכולת נמוכה, כך ריבונו של עולם ברא אותה. לתת תעודה זאת - הלזה ייקרא חינוך?! תעודה זו יש לקרוע ולזרוק לפח, ולתת תעודה אחרת בשם ריבונו של עולם שאנו נציגיו: "הישגים נמוכים, אבל מתאמצת - ציון: 10". זו תעודה אמיתית.

כבר בכיתות נמוכות מתחילה ההפליה והדחייה. יש ילד עם קשיי ריכוז וקשב, יש ילד בינוני מבחינה אינטלקטואלית, יש ילד קופץ, שובב, היפראקטיבי, עם קפיצים שאינו יכול לשבת בשקט. מה נעשה? הוא כזה. ויש ילד עם כיפה קטנה שנופלת לו. יש לו קשיים באמונה. זה קורה. למה לדחותו? למה אתה כזה "יוקרתי"?! צריך לקבל כל הילדים.

מובן שאי אפשר שמוסד יקבל את כל הילדים האלה וישמש בור ניקוז, אלא כל מוסד יקבל את כולם בכל מקום.

אל תשפיל את ההורים, שהולכים ומחזרים על הפתחים, ממקום למקום, ונתקלים בסירובים. לאן ילכו ילדים אלה?! תאמרו: יקימו מוסד עבור ילדים שמנה וסלתה, ומוסד עבור סוג ב' ועבור סוג ג'. ממש מסר חינוכי!

זה גם גורם למשברים במשפחה. ההורים מתריסים כלפי הילדים: למה אתה כזה?! למה אינך מתקבל למוסד טוב?! למה אינך לומד?! למה אינך עושה שיעורי בית?! למה אתה משתולל בכיתה?! הם משדרים לו אכזבה ושלילה, ובכך שוברים אותו לרסיסים. ודאי אין להורים להתייחס כך לילדיהם, אך אנו מבינים אותם. גם הם במצוקה.

אך נודה על האמת. לא כל המוסדות הם כאלה. ברוך השם! יש כמה צדיקים בעיר. יש מוסדות שההורים מודיעים להם: דעו לכם, הילד שלנו בעייתי - ברמה לימודית, בריכוז, בגודל הכיפה, באורך החצאית, בהתנהגות. במוסד משיבים: אדרבה, משום כך אנו רוצים בו. זהו אתגר. אנו רוצים אותו לא כדי לעשות לכם טובה. אנו עושים לעצמנו טובה. אנו רוצים את הילד הזה. אנו רוצים לעזור לו ולהצילו. אנו נשקיע בו.

זה ודאי חסד לילד, להורים, לכלל ישראל, לשכינה, להתגלות האור האלוהי בעולם ולהופעת הגאולה. "אנו שמחים על אתגר כזה. לא נסלק אותו. איננו מצליחנים". למוסד כזה מגיע "פרס-משה-רבינו".

יש והמצליחנות עוברת גם לבני עקיבא: "החניך הזה לא כל כך בדיוק כזה דוס. נזרוק אותו מן השבט". אז בשביל מה יש שבט? המדריך חושב: הוא יקלקל את השבט. אדרבה שהשבט יתקן אותו. דבר עם השבט ואמור להם: "שבט יקר, השפיעו עליו, עזרו, אל תתנו לקלקל, אדרבה, אתם תתקנו אותו, אתם הרבה, הוא אחד".

ההישגיות חודרת לכל המערכות! אך לא כתוב בשום מקום שלא תהיה כתה מגוונת, הכוללת ילד מוכשר ולא מוכשר ולא מוכשר, שקט ומרעיש, ילדותי ורציני, דוס ולא דוס. אני מכיר הרבה כיתות כאלה: משפחתו של אדם. היא אינה הומוגנית. יש בה קטן וגדול, ממושמע וחצוף. בכל זאת, לא יעלה על הדעת למסור לאימוץ את הבעייתיים. יש זוגות חשוכי ילדים שישמחו לקבל לאימוץ את הילד עם הכיפה הקטנה או את הילדה עם החולצה הקצרה, את הילד שאינו לומד כראוי ואת זה שאינו רוצה כלל ללמוד. תלד עשרים ילדים, מסור את הבררה לזולת, ושמור את הטובים…

אך אי אפשר להבטיח כלום. כי יתכן שמן הטובים לא יצא מאומה, ודווקא מהנכשלים יצמח פרח נפלא. היזהרו מבני עמי הארץ, והיזהרו מבני עניים. אגב, גם זו בעיה איך משפחה ברוכת ילדים יכולה לשלם כל כך הרבה כסף לישיבה תיכונית ולאולפנא. ב"ה יש מוסדות שעושים הנחות, שמעולם לא סירבו לקבל תלמיד בגלל מצבו הכלכלי. ברוך ד', צדיקים בעיר.

בוודאי במשפחה אין עושים כדבר הזה. שמא תאמר: משפחה, זה שונה. משפחה זה משפחה. אחרים, זה לא משפחה.

ככה? אחרים זו לא משפחה?! כלל ישראל זו לא משפחה?! אז למה אנו מדברים על כלל ישראל? אנו משפחה! כולנו משפחה אחת. וכאמור אינך יודע מה יצא מכל ילד. הרבה גדולי עולם היו ילדים מפריעים ומופרעים.

ראו מה כתוב בספר "סדר הדורות" לגאון רבי יחיאל הלפרין, רבה של מינסק, לפני כ250-, שנה על הרמב"ם: "זה הרמב"ם היה קשה בהבנה מאד, שמעט רצון היה לו בלימוד". גם סתום וגם לא רצה ללמוד. "ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו וקראו בן הקצב" כי אמו היתה בת קצב, יהודי פשוט. אתה בן הקצב, ראש של קצב. "ויגרשהו מביתו" (סדר הדורות, ד' אלפים תתקכז). לא עתה הזמן לברר אסמכתאות הסטוריות, די לנו בגאון ממינסק.

מי יודע כמה רמב"מים זרקנו מבית-הספר, כמה רמב"מים לא קיבלנו, לכמה רמב"מים גרמנו שבר במשפחה.

לכן אריסטוקרטיה - כן. כמו ארבעה מינים שבלולב, שרבנו הגדול הרמח"ל כותב, שהנם מזכים זה את זה (מסילת ישרים פרק יט).