שיעורי הרב שלמה אבינר

אל תאמין ללשון הרע

[הרב שלמה אבינר]

אל תאמין לאף מילה של לשון הרע על שום אדם. בכלל, אל תקשיב, גם זה אסור. אך אם כבר הקשבת, אל תאמין.

כל כך הרבה לשון הרע בעולם! כל כך הרבה שקרים והוצאת דיבה!

פרסמו על מרן הרב קוק שהוא נוצרי מוסווה, על הרמח"ל שהוא משיח שקר, על הרמב"ם שהוא התאסלם, על ירמיהו הנביא שהוא בא על אשה זונה, ועל משה רבנו שהוא בא על ששים ריבוא אשת איש!

אפילו מה שאתה רואה במו עיניך, אל תאמין! כי אולי אינך מכיר את כל הנתונים, וזה ישנה את התמונה - מה שנקרא לדון לכף זכות, לא במובן של הטייה רגשית מסנוורת, אלא של בירור האמת. אך בל נשכח שהאמת היא כל האמת. זה הכלל, אפילו מה שאתה רואה במו עיניך - אל תאמין!

ומעשה שר' אריה לוין ראה אדם קונה עציץ באמצע לוויה. תמה מאוד. אך כאשר בירר, נודע לו שלנפטר היתה מחלה מדבקת מסוכנת, לכן בית החולים החליט לשרוף את כל חפציו, כולל תפיליו, אלא אם כן יובאו ישירות לקבורה. לכן אותו אדם קנה עציץ כדי לקבור בו את התפילין.

ומעשה באישה שחיכתה למטוס בשדה התעופה, ואכלה גליליות (ופלים), כשלפתע נקראה לדלפק לבירור פרטים. כאשר חזרה משם, ראתה יהודי בעל חזות חרדית אוכל מן הגליליות שלה בלי בושה. לא רצתה להעליבו, לכן לקחה גלילית והחלה לאכול גם היא כדי לרמוז לו שהן שלה. אך הוא לא הבין את הרמז והמשיך לאכול. הוא אוכל והיא אוכלת עד שנגמרה הקופסה. היא תמהה על החוצפה אך שתקה. אולם כאשר התיישבה במטוס ופתחה את תיקה, ראתה את הגליליות שלה בפנים, ונזכרה שהכניסה אותם לתיק כשניגשה לדלפק. פתאום קיבל הסיפור אור אחר לגמרי.

ומעשה באר"י ז"ל שבהגיעו לצפת, צורף לוועד לטיפול בעבירות. בוקר אחד בשעה מוקדמת מאד, אחד מן הוועד קם לוותיקין, ובפותחו את חלונו, ראה אשה נשואה יוצאת מביתה וניגשת לחצרו של אדם הידוע כנואף. הוא הזדעזע מאוד, ואחרי התפילה אסף את הוועד וסיפר על המעשה הנורא של אותה אישה.

אמר לו האר"י: סתום את פיך, איך אתה מעז לדבר על בת ישראל כשרה! בחצרו של אותו אדם מתארח אדם שהגיע מחוץ לארץ עם כסף ומכתב סודי ששלח בעלה של אותה אשה, והבעל דרש שלא יימסר לה על ידי שליח אלא ישירות. לכן ניגשה לשם ובחרה לצאת בבוקר השכם, כאשר אין אנשים ברחוב, מרוב צניעותה, כדי שלא יסתכלו עליה. אמר אותו חבר הוועד: סלח לי רבי, סלח לי.

השיב האר"י: לא ממני עליך לבקש סליחה אלא מאותה אשה צדיקה וצנועה שחשדת בה!"

ועוד מעשה ברבנים שעשו אספה גדולה כדי לדון בבעיות הדור, ולאחריה אכלו יחד סעודה. באמצע, קם ראש הרבנים והודיע לרבנים שיראה להם דבר מופלא. הוא הוציא מכיסו מטבע, מזמן דוד המלך, שבו הוא משתמש לפדיון הבן וכדומה. המטבע עבר מיד ליד, וכל הרבנים התרגשו מאד, אלא שבשלב מסוים הוא נעלם. כולם חיפשו על השולחן ועל הרצפה, אך המטבע נעלם ואיננו. נוצרה אווירה לא נעימה. אמר ראש הרבנים: "אולי בלי משים, מתוך הרגל, הכניס אחד מכם את המטבע לכיסו, אנא יחפש כל אחד". קצת נעלבו, חיפשו, אך לא מצאו. האווירה היתה כבדה. אמר ראש הרבנים: "אולי בטעות נפל המטבע לתוך כיסו של אחד מכם, בלי שישים לב, וגם בבגד של רב יש כיסים רבים, ואולי רב אינו מודע לכל כיסיו. לכן אני מציע שכל רב יבדוק את כיסו של שכנו מימין". הרבנים הרגישו מאד לא נוח אך משום כבוד ראש הרבנים ביצעו את בקשתו, אך לא מצאו כלום. לבד מתלמיד חכם זקן שאמר בתוקף לשכנו: "בבגדים שלי לא יחפשו!"

"למה?"

הוא החוויר והאדים אך עמד על שלו: "אצלי לא יחפשו!"

פנה אליו ראש הרבנים "אז מה כבודו מציע?"

"איני מציע כלום!" כולם שתקו. האווירה היתה נוראה. שתיקה כבדה עטפה את האולם. לאחר עשר דקות פרץ המלצר פנימה ובידו המטבע: הוא פינה אותו בטעות עם מגש הצלחות. כולם נשמו לרווחה, הסתכלו בבושת פנים על התלמיד החכם הזקן שחשדו בו, ושאלוהו לפשר סירובו. אז הוא הכניס ידו לכיסו, הוציא מטבע דומה ואמר: "גם אני הבאתי מטבע זהה להראות לציבור, אך כאשר ראש הרבנים עשה זאת לא ראיתי עניין להתחרות בו. ועתה מי היה מאמין לי שגם לי שי מטבע כזה..."

כולם הרכינו ראשם בבושה ואמרו, "ולו רק בשביל היה כדאי לנו לבוא".

עתה הבנת? אל תאמין לאף מילה של לשון הרע, אפילו מה שראית בעצמך!