שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

הבדלים בין גרסאות בדף "איך רשב"י קיים מצוות במערה? (מאמר)"

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

(יצירת דף עם התוכן "'''שאלה:''' על מה רשב"י עשה קידוש בשבת במשך שלוש עשרה שנה במערה? ועל מה בירך המוציא בסעודת שב...")
 
שורה 38: שורה 38:
 
   
 
   
 
* פורסם בשאילת שלמה 600
 
* פורסם בשאילת שלמה 600
 +
 +
==
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
==
  
 
[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: שאלות כלליות באמונה (מאמרים)]] [[קטגוריה: ברכות - הלכה (מאמרים)]]
 
[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: שאלות כלליות באמונה (מאמרים)]] [[קטגוריה: ברכות - הלכה (מאמרים)]]

גרסה מ־15:22, 4 באוגוסט 2019

שאלה: על מה רשב"י עשה קידוש בשבת במשך שלוש עשרה שנה במערה? ועל מה בירך המוציא בסעודת שבת?

תשובה: שמא תאמר, בסעודה שניה, הוא עשה קידוש על לחם. בסעודה ראשונה, לכתחילה אין לעשות קידוש על לחם, אבל בשעת הדחק, אפשר. אבל מאיפה הרשב"י השיג לחם?!

אלא יש חמש שיטות:

א. אנוס נחשב כמקיים

הרשב"י גם לא אכל מצה ולא מרור, ולא ישב בסוכה ולא לקח לולב. הוא היה אנוס.

קושיה: אמר רשב”י באדרא: "כל ימי לא בטילנא תלת סעודתי דשבתא" (כל ימי לא ביטלתי מצות שלוש סעודות). מה החידוש בזה, רוב העולם מקיימים מצוה זו? אלא בשו”ת רב פעלים (יו”ד סי' נה), הבן איש חי מסביר שבאותם הימים שהיה נחבא במערה היה אנוס, מסכנת מות מהקיסר, ואז הוא פטור משלוש סעודות ומאכילת מצה ומרור בליל פסח ומסוכה ולולב וכיוצא. וכל אותם המצות שלא היה אפשר לו לקיימם באותם הימים לא נחשב על זה ביטול, ולא יקרא עליהם שם "ביטול". זה דומה למה שאמרו ששבת הותרה גבי חולה שיש בו סכנה. יש מחלוקת גדולה לגבי פיקוח נפש אם שבת דחויה או הותרה. אם שבת הותרה – אין שבת. אם יש פיקוח נפש, זה לא שבת, אין חילול שבת, ואפשר לתפקד כרגיל אם יש סכנה בלי לדקדק. ואם שבת דחויה – יש שבת, אלא חילול שבת מותר, ויש לעשות את המינימום לפיקוח נפש. והמשנה ברורה (סי' שכח) סובר ששבת דחויה לגבי פיקוח נפש.

הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת ד, ל) סובר ששבת הותרה (עיין שם לכל הדעות ובספרו לוית חן). וכן הג"ר שלמה גורן כותב בספרו 'משיב מלחמה' שבצבא שבת דחויה ובמלחמה שבת הותרה. ובשולחן ערוך הרב (שכח, יג) בעל התניא פוסק ששבת דחויה, ובכל זאת הוא כותב: תעשה כל מה שנצרך. לכאורה, זו סתירה. אלא יש מתרצים: א. אם אדם מתחיל לדקדק, בסוף הוא יחמיר במה שלא צריך לדקדק. כלומר, מרוב לחץ יש סכנה לדקדק. ב. איך אדם שאינו רופא יודע שהמצב אינו מסוכן? לכן אפילו לפי השיטה של שבת דחויה, בפועל נוהגים כשיטה של שבת הותרה וצריך לתפקד כמו שצריך בלי לדקדק. זו מחלוקת הפוסקים עמוקה מאוד, ולמעשה כל מה שהכרחי עושים (עיין שערים מצויינים בהלכה סי' צב בקונטרס אחרון. פסקי תשובות שכח אות יג).

יש חקירה אם אנוס עבר עבירה אבל לא נענש או שהוא אנוס ונחשב שלא עשה את העבירה כלל (עיין כתובות דף ג-ד). אמנם כאן מדובר במצוות עשה ולא מצוות לא תעשה, אך כתוב בגמ' קידושין (מ, א): "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". למשל, מי שקנה תפילין אצל סופר ירא שמים, ואחרי שנים מביא לבדיקה ומצאו שהם פסולים, האם הקונה קיים את המצווה? בשו"ת שבות יעקב (ב, י) כתב שהוא קיים את המצווה עפ"י הגמ' הנ"ל בקידושין. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (או"ח ד, ב) בשם החיד"א (דלא כהמשך חכמה שמות יג, י. ועי' שו"ת הר צבי או"ח א לה).

לכן הבן איש חי סובר שרשב"י שהיה אנוס נחשב שהוא קיים את המצוות. וכשאמר "כל ימי לא בטילנא", הכוונה על ימים שהוא היה חייב בהם, וכל אותם הימים שהיה במערה, שאין מצוי לו פת ומצה וסוכה ולולב, לא היה חייב בכל אלה, ולכן אין העדרם נחשב בכלל ביטול. וכן בערב פסח שחל בשבת, שבזמן סעודת שלישית, אסור לאכול לחם וגם אסור לאכול מצה, אז אפשר לאכול פירות וירקות ושאר תרגימא בלי לחם, ונחשב שאכל סעודה שלישית.

ב. הרשב"י למד סודות

המגן אברהם (תמד סק"ב) כתב בשם השל"ה בשם הזוהר (אמור צה) שרשב"י קיים סעודה שלישית בלימוד סודות. הרי כשאדם מקיים מצווה זה עושה סודות בעולמות העליונים, ולכן ישר למד סודות. אם כן, לא נקיים מצוות אלא נלמד?! אלא הוא היה אנוס אז הוא למד סודות. למה הדבר דומה, שהיום אנחנו לומדים פרשת תמיד ואומרים ה"ויהי רצון" שכאילו הקרבנו אותו. ומקום סעודת שלישית, הרשב"י למד מעשה מרכבה. וכן במקום קידוש, למד סודות קידוש. במקום מצה, למד סודות מצוה. וכן מרור, סוכה, לולב וכו'. גם זו רק בשעת הדחק.

ג. אליהו הנביא הביא לרשב"י

כתוב בתיקוני זוהר שאליהו הנביא היה מבקר אצל הרשב"י פעמיים בו, וסברא הוא שהיה מביא לו מה שנצרך: יין, לחם, מצה, מרור וכו'. אמנם לא כתוב שאליהו הנביא הביא לו, אבל סברא היא, למה לי קרא.

ד. אכל שלק כמזונו וקידש על שתיה מחרובין

בספר שפתי צדיק כתב, שכנראה הרשב"י פסק כרבי עקיבא שסובר במשנה ברכות (פ"י מ"ח): אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ברכת המזון. כלומר זה נחשב כסעודתו. ולגבי היין לקידוש, יש לומר שרשאי לקדש על יין חרובין. היה לו מעיין, שם את החרובין במים הרבה זמן וזה הפך לשתיה ונחשב כחמר מדינה, והמערה נחשבת כמדינה בפני עצמה. אבל זה לא מתרץ מאיפה היה לו מצה, לולב וכו'.

ה. החרובים היו כהמן שבמדבר

עד שנשאל שאלות על רבי שמעון בר יוחאי, יש לשאול על כל כלל ישראל! בארבעים שנה שעם ישראל שהיו במדבר, במה עשו קידוש? באיזה לחם אכלו בשלוש סעודות? במדבר אכלו את המן, ואם רצה אפשר טעם לחם, ואם רצה אפשר טעם יין.

השאלה: מה מברכים על דבר שיש לו טעם לחם אבל הוא לא לחם, או טעם יין אבל הוא לא יין. זאת ועוד, אם אדם במדבר וד' הפיל לו חזיר בנס, הוא לא נחשב חזיר, הוא כשר. אם כן, לחם נס, הוא לא לחם! ושמן נס הוא לא שמן, אז איך השתמשו בו בחנוכה? מתרצים בשם ר' חיים מבריסק, שהנס לא היה בכמות אלא באיכות, הכח של השמן היה יותר עוצמתי.

הפוסקים חקרו, מה היו מברכים על המן? יש משיבים: המוציא לחם מן השמים (ספר חסידים תתתתמ. ויש מסבירים על פי הגמרא בברכות (מח, ב) שמשה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ואנו מברכים ברכת המזון רק על לחם, אם כן שפיר לברך המוציא לפני אכילת המן. גם התורה מכנה את המן בשם לחם, כמו שכתוב (שמות טז, ד): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". אמנם אי אפשר לברך המוציא לחם מן הארץ, שהרי המן אינו בא מהארץ אלא מן השמים. לכן יש לברך "המוציא לחם מן השמים" (עיין שם בהערה בשו"ת יחוה דעת ו, יב בהערה). לכן אמנם המן לא היה לחם, משום שהיה לו טעם לחם ושימושו היה כלחם, בירכו עליו כלחם. וכן עשו יין מהמן (ולגבי יין נסכים, כבר תירצו עפ"י התרגום על הפסוק "וכרמי עין גדי" - לקחו יין נסכים מעין גדי, שהוא היה מקום במדבר, ואין צורך בהרבה). וכן החרובים של הרשב"י, כשכיוון טעם לחם, היה להם טעם לחם, וכשכיוון טעם יין, היה להם טעם יין.

  • פורסם בשאילת שלמה 600

==





































==