שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

איך אדם יודע מתי להחמיר?

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־11:35, 22 בדצמבר 2015 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == איך אדם יודע מתי להחמיר? == [שיחה בישיבה בארוחת צהרים] יש למדוד חומרא על פי משקל החסידו...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

איך אדם יודע מתי להחמיר?

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]


יש למדוד חומרא על פי משקל החסידות, כמובא ב'מסילת ישרים' להרמח"ל (פרק כ'). אמנם כתוב ש"המחמיר תבוא עליו ברכה", אבל צריך לשקול האם זו לא חומרא שמביאה לידי קולא. מצד אחד הוא מחמיר, אבל אולי הוא מקל מצד אחר. הרמח"ל מביא שם כמה דוגמאות, כגון אדם שמחמיר להוכיח את חברו, אבל בו בעת מעליב אותו. רבי טרפון החמיר לקרוא קריאת שמע כבית שמאי ונזפו בו חכמים. חומרא זו, מחלישה את סמכותם של בית הלל ונעשית התורה כשתי תורות. נפסקה הלכה כבית הלל, ואם אתה נוהג ברבים כבית שמאי, אנשים יבואו לפקפק האם ההלכה כבית הלל. בבית המקדש רצו להחמיר ללוי שישא את הכלים הכי חשובים, וזה הביא לידי מריבה וזלזול באחרים (לעוד דוגמאות עיין שם).

דבר שהוא דין, חייבים לעשות ו"אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ד'". אנחנו לא יכולים להתחכם על הקב"ה ולומר, שבגלל שאני מקיים את הדין, יש לזה תוצאות לא טובות. רבש"ע יודע מה התוצאות והוא ציווה אותך לעשות כך ולא אחרת. אבל לגבי מה שהוא חומרא, צריך לשקול. יכול להיות שאם אתה מחמיר, זה עלול לגרום לאנשים ללעוג. מה שכתוב "לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו" (שו"ע או"ח א א הגה), זה כשמדובר בדין, אבל אם זה לא הדין וגרמת להם ללעוג, מעולה שאתה לא מפחד, אבל זה גורם לאנשים האלה להתרחק מהתורה, ואז מה השגת בזה שהחמרת? לכן, אדם שמחמיר תמיד צריך לשקול אם זה לא גורם קולא.

לזה יש שלשה תנאים:

א. צריך לבדוק, עד מקום שידו מגעת, אם הוא לא גורם בזה קולא.

ב. הוא צריך להיות אדם זך וטהור, שיודע שהוא באמת מחמיר לשם שמיים ולא משיקולים שונים.

ג. צריך סייעתא דשמיא. "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהילים פו, ב). דוד המלך, שמחמיר בכל דבר, מבקש "שמרה נפשי" שלא אטעה. איך אדם יודע שתהיה לו סייעתא דשמיא? "לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהילים פד, יד). אם אתה ממלא את שני התנאים הראשונים, ד' לא ימנע ממך סייעתא דשמיא. תוכל להחמיר ולא תבוא לידי קולא. אנחנו רואים שהיו תלמידי חכמים שהחמירו את כל החומרות שבעולם, ואף פעם לא נכשלו, לא טעו, לא הטעו ולא פגעו.

אבל צריך ללכת לפי הסדר:

א. קודם כול, יש את מידת הזהירות - לא לעשות עבירות. קודם כל לא לעשות עבירות. אח"כ להחמיר.

ב. מידת הזריזות - מה שאדם מצווה לעשות. קודם לעשות מצוות. אח"כ חומרות.

ג. מידת הנקיות – לא לעשות עבירות שלא נחשבות כעבירות בחברה. כולם מדברים לשון הרע, כולם לא מקפידים על הלכות צניעות, כולם לא ישרים בעסקים וכו'. החברה ויצר הרע עושים יד אחד כדי שאדם יורה היתר לעצמו. אלו עבירות שאדם דש בעקביו, אבל הם דברים חמורים. כל הדוגמאות האלה הן על יסוד הגמרא (בבא בתרא קסה, א): "רובן בגזל, מיעוטן בעריות, וכולן באבק לשון הרע".

רק אחרי כל המדרגות הנ"ל אפשר לגשת למידת הפרישות. מידת הפרישות מתחלקת לשלשה חלקים. החלק הראשון הוא לפרוש מענייני העולם הזה שאינם הכרחיים. לדוגמא, חייבים לאכול, אבל לא חייבים לאכול מעדנים. החלק השני הוא להחמיר בכל דבר ששנוי במחלוקת. גם אם זה לא מחלוקת שווה בשווה, כגון שהרבים מתירים והמיעוט אוסר. החלק השלישי הוא לפרוש ממנהגי העולם הזה ולהקדיש כל זמנו לעבודת ה'.

אדם שמחמיר איפה שיש מחלוקת, אבל עסוק בהנאות המיותרות שבעולם הזה, וגם לא מקדיש את כל זמנו לעבודת ד', לא שייך למידת הפרישות. גם אם הוא טיפס את שלושת המדרגות הקודמות. גם אדם שטיפס את המדרגות הקודמות והגיע למידת הפרישות, צריך את משקל החסידות לראות אם הוא לא טועה, אם זו לא חומרא שבאה לידי קולא.

לאדם אין כוחות נפש אין סופיים. הוא חייב לבנות מדרגה אחר מדרגה. כוחות שהוא משקיע לדבר א', חסרים לדבר ב'. זה נקרא "תורת המשאבים המוגבלים”. אדם חייב לדעת תמיד במה להשקיע את כוחותיו. אם יבוא אדם ויאמר שאינו מסוגל לקיים את כל התורה, נדריך אותו להתחיל מהדברים החמורים, כגון שבת, כשרות וכן הלאה. ודאי שאם הוא רוצה הוא יכול להיות צדיק כמו משה רבנו, אבל לא בדילוג.

נלקח משאילת שלמה 211