שיעורי הרב שלמה אבינר

אחדות המחנה

בשורה טובה: אם תבדקו היטב, תיווכחו לדעת שכל בעלי הכיפות הסרוגות אומרים בכל תוקף: "צריך אחדות במחנה".

אשרינו שזכינו שלפחות בדבר אחד כולם מאוחדים והדבר הזה הוא באמת הכי חשוב: אחדות במחנה.

אחרי ההישג הגדול הזה רק נשאר פרט קטן לברר, באמת קטן. אמנם בנושא כה גדול, זה קטנוני להיתפס בפרט כה שולי, ובכל זאת למען תמונה שלמה נזכיר אותו: מהו בדיוק אותו מחנה שיש להתאחד בו? שהרי יש לפנינו הרבה מאד מחנות, כאשר כל אחד צועד בעוז עם דגל גדול וחצוצרה קטנה ומכריז בקול גדול: "אצלי כל האמת וכל הצדק וכל היושר - וכל המחנות האחרים שווים כקליפת השום".

זאת ועוד, ככל שהזמן עובר, כל מחנה הולך ומתפצל לתתי מחנות, עד שכל אדם תמים, כבר אינו יודע מה הוא המחנה שלו.

לכן, כיוון שלכל אחד יש מחנה, אז גם אני הקטן, כמו כולם, אציע מחנה: המחנה שלי הוא כלל ישראל, זאת למדתי ממרן הרב קוק שכנראה לא אהב מחנות, כפי שכתב במאמרו "מסע המחנות" (מאמרי הראיה עמ' 76). אבל הוא מאד אהב את כלל ישראל.

ואל תשיבני שבעם ישראל יש אנשים כאלה וכאלה עם חסרון כזה וכזה, כי אני אשיב לך בעקבות הבעל שום טוב: "אל תלך רכיל בעמך" - אל תרכל על עם ישראל. ועוד אשיב לך בעקבות רש"י שמספר בשם חז"ל מה היה כוחו של גדעון שד' אמר לו "לך בכוחך זה" (שופטים ו יד) - שלימד זכות על ישראל. ועוד אשיבך בשם הזוהר שכותב כמה פעמים על הפסוק: "בתוך עמי אנכי יושבת" (מלכים ב ד) שהעיקר להיות מחובר לעם ישראל.

בגלות היינו עם מפוזר ומפורד בין קהילות. גם אז זו היתה צרה, אך בארצנו, זה בלתי אפשרי: אנו חייבים לקיים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

עלינו לחדול לחתוך את עם ישראל בסכין, לכנות את חברינו 'רשעים' ולקטרג על אחרים (עיין אגרת קידוש ד' לרמב"ם). אמר אחד מתלמידי הבעל שם טוב: "שופטים ושוטרים תתן לך" - לעצמך. ולא על אחרים.

כן, אחדות במחנה! ודאי! אבל מי הוא המחנה? עם ישראל כולו. זו עבודה פנימית עמוקה. כידוע, הפירוד מתחיל במחשבות, ממשיך בדיבורים ומסתיים במעשים. לכן, זו משימתנו עתה: אחדות במחנה הגדול של עם ישראל, אחדות מכל הלב.

שמא תאמרו: "דברים יפים הם אלו, אך לא מציאותיים. חזון רחוק". לא כן. חזון קרוב. רק לא שמתם לב, מרוב שאתם מדברים על פירוד, הנכם עיוורים ולא רואים כמה יש אחדות. אני ראיתי דוגמה חיה של אחדות גדולה של כל פלגי האומה.

ואיפה הפרח הנפלא הזה? הצבא. הצבא שלנו. צבא הגנה לישראל. שם יש אחוות לוחמים עד כדי מסירות נפש של איש לאחיו. אשרינו שזכינו, ונזכה שאחווה זו תתפשט מן הצבא לכל חיי האומה כולה.

ראה מה כתוב בספר פלא יועץ ערך 'הצלה': "אם הוא מציל נפשות לקוחים למות, הוא מזכה נפשו, כאילו קיים כל התורה כולה, שהרי אמרו: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז א), וכן כגון דא אמרו: אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון (ברכות כז א). כי יש רבים מבני ישראל שנראים לְפָנִים [במבט חיצוני] כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל, שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל". שמעתם? אותו חייל שמציל יהודים, עולה בזה על חכמים וגדולים. כמובן, אין זה פותר אותו מכל שאר תורה ומצוות. וקל וחומר אם הוא מוסר נפשו במלאכת ההצלה, שהוא מלא מצוות כרימון.

ואני הקטן מוסיף על דברי ה'פלא יועץ': "יש חייל שזורק רימון על האויב, לכן הוא מלא מצוות כרימון. ויותר מזה, יש חייל שנופל על רימון כדי להציל את חבריו, הוא בוודאי מלא מצוות כרימון...

ואל תגיד לי שבכל זאת יש פיגועים, כי לא מחכמה אמרת זאת. אתה באמת חושב שצה"ל הוא מאה אחוז?! לא, רק 99%. הנה בשנת תשס"ח, היו 18 הרוגים בלבד מטרור בארץ, (אגב אף אחד לא ביש"ע), לעומת 500 הרוגים בתאונות דרכים. וכן היתה ירידה של 50% באירועי מטען. לכל זה לא זכינו מן ההפקר, אלא בזכות התחכום והמסירות של צה"ל.

ואולי עוד תאמר: אך זהו הצבא שעושה פינוי?! חשבתי שהפעם תחסוך לנו את הפק"ל הבלתי מתכלה הזה... חשבתי שסוף סוף הבנת שהחיים הם מורכבים. זכור שאותו יהודי שפינה, הוא היהודי שלוחם נגד מחבלים, הוא השכן שלך, הוא המשפחה שלך.

זה הכלל, בין יהודים יש רק מלחמה נגד דעות ולא נגד אנשים.

אמר לי מח"ט אחד יקר ללא כיפה על הראש ולא בכיס, אלא רק כיפת שמים: "איני מודאג לא מאיראן ולא מעירק, לא מחיזבאללה ולא מחמאס, אלא רק מזה שאיננו מדברים בקול אחד לגבי ארצנו, מזה שיש מי שלא מתגייס, בין בימין בין בשמאל, בין בחרדים ובין הדתיים לאומיים. הנשק שלנו הוא הרוח, ובנשק הזה ניצחנו בכל המלחמות".

ב"ה יש לנו מיליון חיילים אוהבים ואהובים עם נשותיהם ומשפחותיהם, אך בל נירדם בשמירה.

סיפר האדמו"ר מגור ר' מרדכי אלטר בעל 'דברי אמת': "מעשה ביהודי עשיר ששני חתניו היו סמוכים על שולחנו, כאשר זה אוכל חלבי וזה בשרי. סידר לכל אחד מטבח לחוד וחדר אוכל לחוד. לבסוף הוא ירד מנכסיו, לא סיפק להם לא חלב ולא בשר, אלא לחם צר ומים. אך הם המשיכו לאכול לחוד. אמר להם: לשם מה כל הפירוד הזה? משל למה הדבר דומה? פעם כל היהודים היו עובדי ד' באמת אך נחלקו בעניינים העומדים ברומו של עולם, לכן הקימו לעצמם בתי מדרש נפרדים. אך עתה שהכל מלא משברים, ונטוש מאבק על יסודות ועיקרים שבהם אין חילוקי דעות בין זרמים, - למה לנו פירודים?"

לכן נחזור אל הראשונות, אל אחדות המחנה, המחנה הגדול של עמנו כולו, עמנו האהוב , עמנו המכובד, עמנו האמיץ והגיבור, עמנו שהוא כל כך טוב מבחוץ ומבפנים.