שיעורי הרב שלמה אבינר

אוצר בית דין - חובה?

שאלה: אוצר בית דין בשנת השמיטה - האם חייבים? כמה צריך להתאמץ כדי לקנות?

תשובה: לאוצר בית דין יש מעלות מסוימות על היתר מכירה, אך כבר נפסק שמותר לעשות היתר מכירה. אם כן, לקנות דווקא אוצר בית דין זו חומרה. זו חומרה ככל חומרה אחרת- כל אחד מחליט אם הוא רוצה להחמיר או לא. כמובן, אדם לא חייב להחמיר. לומר שאדם חייב להחמיר זו סתירה במילים, כי מהות חומרה זה דבר שלא חייבים. במקרה שאוצר בית דין עולה יותר כסף, אדם לא חייב להוציא יותר כסף, אפילו יש לו את הכסף הדרוש.

ע"פ רוב הפוסקים, כל עניין שמיטה בימינו הוא מדרבנן. אמנם יש מעט פוסקים שאומרים שבימינו שמיטה מדאורייתא, אך כנגדם יש מיעוט פוסקים שאומרים שאין חובה בכלל לשמור שמיטה בימינו, אפילו לא מדרבנן. אם כן, שמיטה בימינו היא מדרבנן. כמובן צריך לקיים מצוות דרבנן בחרדת קודש, אבל לא בטוח שצריך להחמיר במצוות דרבנן. כתוב בשולחן ערוך שרק ירא שמים המוחזק ומפורסם בחסידות יניח תפילין של רבינו תם (שו"ע או"ח לד ב-ג. אלא אם כן זה מנהג כל הקהילה, ואז אין זו יוהרה (ברכ"י שם אות א)) אף על פי שתפילין זו מצוה מן התורה, רבים מבינים שהם לא במדרגה להחמיר בה ולשים תפילין של רבינו תם. קל וחומר במצוות דרבנן כשמיטה בימינו- זו לא מדרגתנו להחמיר לקנות דווקא אוצר בית דין. גם אם אוצר בית דין הוא דבר טוב ויפה- צריך, כמו כל דבר, לראות אותו בפרופורציה הנכונה.

שאלה נוספת בעניין שמיטה היא האם מדובר על הצרכן או על החקלאי? כל החשיבות של היתר מכירה ואוצר בית דין היא לפרנס ולעזור לחקלאים, שזה דבר חשוב. הרי לצרכנים אפשר לייבא מחו"ל. לכן, צריך לשאול מה יותר מועיל לחקלאים - היתר מכירה, אוצר בית דין, או שניהם? מבחינת העבודה עצמה בשדה אין שינוי, החקלאי נוהג אותו דבר. רק שבהיתר מכירה נחשב חקלאי פרטי ובאוצר בית דין נחשב שליח בית הדין. מבחינת השיווק יש הבדלים- יש חקלאי שמעדיף היתר מכירה כי הוא משווק לשווקים היתר מכירה ויש חקלאי שהוא שבע רצון מאוצר בית דין כי לוקחים ומשווקים בשבילו. יוצא שמבחינת כלל החקלאים אין שיטה שעדיפה על השנייה באופן מוחלט. אם כן, השאלה מה עדיף לקנות היא מבחינת הצרכן.

יש חומרות ששייכות לכל אדם ויש חומרות שמעבר למדרגתו. כמובן שלא חייבים להחמיר בכלום, אך יש חומרות שכדאי לכל אדם לעשותן. לעומתן, יש חומרות ששייכות רק לתלמיד חכם וצדיק. אדם צריך לדעת איזו חומרה מתאימה לו ואיזו לא.

כל עניין החומרות מובא בספר מסילת ישרים בפרק יד', מידת הפרישות. רק לאחר מידות הזהירות, הזריזות והנקיות. גם שם, ההחמרה במצוות מובאת רק כחלק אחד מכל מכלול ענייני הפרישות, המורכב משלושה חלקים: א. לפרוש מכל תענוג שאינו הכרחי לחיים. ב. להחמיר תמיד בכל חומרה אפשרית. ג. להקדיש כל זמנו לעבודת ד'. אם כן, זו דרגה גבוהה ולא ידוע אם אנחנו בדרגה זו של פרושים שנבוא להחמיר.

מדברים אלו יוצא שהשאלה היא באיזה דרגה אדם נמצא בעבודת ד' שלו. לאדם יש משאבים מוגבלים והוא לא יכול להחמיר בכל המצוות, אנחנו רק בני אדם ואין לנו כוחות נפש וכוחות גוף אין-סופיים. אנחנו לא מסוגלים לנצח בכל הזירות, לחימה בזירה אחת מחלישה זירה אחרת. לכן צריך לרכז את רוב כוחותינו בדברים שאנו חייבים ולא בחומרות. אם החומרה באה בקלות אולי כדאי, אבל אם נצרכים הרבה מאמצים אז מבחינת עבודת ד' לא כדאי להחמיר.

כאשר אברך אחד שאל את הג"ר אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, האם יש להחמיר לקנות אוצר בית-דין ולא היתר מכירה, השיב: "תשאל את אשתך, כי היא סוחבת את הסלים". החנות שבה מכרו אוצר בית דין הייתה יותר רחוקה, אז החומרא תהיה על חשבון אשתו שתצטרך ללכת יותר רחוק. איך יכול להיות שאדם בוחר בחומרה ואשתו צריכה להתאמץ לקיימה?!.

הרבה פעמים כששאלו את הג"ר אברהם שפירא אם להחמיר במשהו, הוא היה עונה: "אל תהיה עצבני". הרבה פעמים הוא ראה את הנטייה להחמיר כעצבנות.

צריך להעריך את כמות המאמץ בעשיית חומרות שונות ומזה לדעת אם אנחנו משקיעים על זה כוחות נפש או לא. בספר מורה נבוכים, אותו כתב הרמב"ם לתלמידו שהיה אדם עליון, אומר הרמב"ם שנזיר הוא קדוש. אבל בספר משנה תורה, אותו כתב הרמב"ם לכלל ישראל, כולל תלמידי חכמים בעלמא, אומר הרמב"ם שאדם שנודר להיות נזיר הוא חוטא. כי להוסיף איסורי נזירות זה למעלה ממדרגת אדם ות"ח רגיל. אדם צריך לדעת לאיזו מדרגה הוא שייך ולהשקיע את כוחותיו במדרגה שלו.

• פורסם בשאילת שלמה 344