שיעורי הרב שלמה אבינר

אוצר בית דין או היתר מכירה?

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]

שאלה: האם בשנת שמיטה עדיף לקנות פירות אוצר בית דין או היתר מכירה?

תשובה: בשנת תרמ"ט, לפני 125 שנה, נעשה לראשונה היתר מכירה. תמכו בהיתר זה גאוני עולם, הלא המה: הגאון רבי יצחק אלחנן, הגאון רבי יהושע מקוטנא, המהרי"ל דיסקין, האדר"ת, רבה של יפו רבי נפתלי הרץ, האדמו"ר מסוכוצ'וב, רבי שמואל מוהליבר, הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, רבי יוסף ענגיל ומרן הרב קוק. אותם גאונים בדקו ותירצו את כל הקושיות על היתר המכירה.

באשר לאוצר בית דין כתוב בתוספתא: "בראשונה היו שלוחי בי"ד (-בית דין) מחזרין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות לתוך ידו - היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים - שלוחי בי"ד שוכרין פועלים ועודרים אותן ועושים אותם דבילה. הגיע זמן זיתים - שלוחי בי"ד שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן באוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים – שלוחי בי"ד שוכרין פועלים ובוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסים אותן באוצר שבעיר ומחלק להן מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (תוספתא שביעית ח א-ב).

בימינו, אוצר בית דין מנוהל בצורה כזאת: ממנים את החקלאי עצמו כשליח בית דין והוא גובה כסף עבור טרחתו והשקעתו בעיבוד וקטיף הפירות, לא עבור הפירות עצמם.

ישנן מספר קושיות על שיטה זו:

א. הרמב"ם לא פסק את התוספתא הנ"ל וכן הפוסקים הבאים אחרי הרמב"ם לא פסקו לפיה. זהו חידוש של החזון איש לפסוק כן.

ב. בתוספתא לא מדובר כלל על תשלום. הרי פירות הארץ הם הפקר. לומר שמגיע תשלום לבעל השדה עבור טרחתו והשקעתו זהו חידוש גדול.

ג. אם התשלום הוא על הטרחה וההשקעה אז מחיר כל הפירות צריך להיות אחיד, לא משנה מהי איכותם. אבל כיום גובה התשלום משתנה לפי איכות הפירות בנימוק שאם הפירות טובים זה בגלל שהחקלאי טרח והשקיע יותר בגידולם. לומר כך זהו גם חידוש גדול.

ד. בכלל, מינוי החקלאי עצמו כשליח בית דין הוא חידוש גדול מאוד.

אם כן, גם על אוצר בית דין יש קושיות לא מעטות. שיטת אוצר בית דין היא חידוש גדול ולא מקבלים כל חידוש.

דבר נוסף, פירות מאוצר בית דין עולים הרבה יותר מאשר פירות היתר מכירה, הכוונה לא הייתה שפירות קדושת שביעית (-אוצר בית דין) יהיו הרבה יותר יקרים מפירות אחרים.

יש סוברים שאם יש לאדם כסף אז עדיף שיקנה פירות אוצר בית דין כי לפי הרמב"ן יש מצווה לאכול פירות עם קדושת שביעית. אבל נחלקו הפוסקים אם זו דעתו של הרמב"ן: הרמב"ם השמיט ממניין המצוות מצווה זו של קדושת פירות שביעית והרמב"ן (הוספות מ"ע ג) השיג עליו וכתב "שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו 'לאכלה ולא לסחורה'". ה'מגילת אסתר' (ורבנים נוספים) הבינו מתוך דברי הרמב"ן שיש מצווה לאכול פירות שביעית. החזון איש (שביעית יד' אות י') כתב שלא עלה על דעת הרמב"ן לחדש שיש מצווה לאכול פירות שביעית וכל כוונתו היא לאסור מסחר בפירות בלבד -לאו הבא מכלל עשה. כלשונו: "דרשו חז"ל לאכלה ולא לסחורה"- אם כוונתו של הרמב"ן הייתה לעצם מצוות האכילה לא היה מביא דרשה המדברת על איסור סחורה. אם כן, המעלה באכילת פירות עם קדושת שביעית היא ספק.

מרן הרב קוק החמיר מאוד בדיני שמיטה, יש לו רק קולא אחת: היתר מכירה. לחזון איש שרצה שהחקלאים יצליחו והיה מאוד קרוב לפא"י (פועלי אגודת ישראל) יש הרבה קולות בדיני שמיטה, אבל דחה קולא אחת: היתר מכירה. מרן הרב קוק לא התייחס לאוצר בית דין (אלא פעם אחת דרך אגב בספר שבת הארץ), כי אוצר בית דין לא עמד על הפרק בזמנו.

הג"ר עובדיה יוסף אמר: "היתר מכירה היתר גמור, היתר אמיתי" והוסיף: "תגיד להם כך שנינו בגמרא: מי שיש לו מעות הרבה ורוצה לאבדם- יקנה כלי זכוכית. זה גם כן עסקה. יקנה אוצר בית דין. במקום כלי זכוכית- יקנה אוצר בית דין. יש לו הרבה כסף ורוצה לאבדו- שיקנה אוצר בית דין".

לכן, מבחינתנו הסומכים על היתר מכירה- אוצר בית דין והיתר מכירה שווים. יש קושיות על זה ויש קושיות על זה. אבל נראה שבכל זאת עדיף היתר מכירה, שנוסד על ידי גאוני עולם ומתקיים כבר 18 שמיטות.

• פורסם בשאילת שלמה 350