שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

אווירה נעימה - "שידור חוזר"

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־00:32, 8 בינואר 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == אווירה נעימה - "שידור חוזר" == [מ"ראש יהודי"] כל בוקר חוזרת על עצמה המריבה הקבועה עם הילדי...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

אווירה נעימה - "שידור חוזר"

[מ"ראש יהודי"]

כל בוקר חוזרת על עצמה המריבה הקבועה עם הילדים, כדי שיגיעו בזמן לבית-הספר. כל בוקר אותה מלחמה עם הילד שלא זז, לא קם, כל דבר לוקח לו זמן; אמא צועקת – הוא צועק בחזרה, ותמיד זה נגמר לא טוב. כיצד מתמודדים עם הבעיה היומיומית הזאת? כיצד משרים אווירה נעימה בבית?

עצבנות אינה מועילה לחינוך.

ראשית, צריך להיות ברור: עצבנות אינה מידה טובה! כך לא ניתן לחנך. בנוסף על כך, הדבר גם הורס את האם. לאחר מעשה, יש לה נקיפות-מצפון מפני שיצאה מכליה, ולילד יש נקיפות-מצפון מפני שעצבן את אמו. הרי הוא אינו רוצה שאמו תתעצבן, לכן יש לו רגשי-אשם. כללו של דבר – צריך לעשות הכל כדי לא להתעצבן.

יש כאן שני אידאלים: האידאל העליון שהילד ילך לבית-הספר או לגן, והאידאל שלא להתעצבן. והאחרון מכריע. לילד המאחר לבית-הספר – לא קורה שום דבר. הניסיון מלמד שעל-אף האיחורים כולם מצליחים יפה באוניברסיטה, ישיבות הגבוהות ובשאר תפקידים חשובים בחיים, אבל ילד שספג בילדותו אווירה לא נעימה בבית, לאו דווקא בבוקר – נותר פצוע, מלא צלקות. אולי הוא יצליח בישיבה או באוניברסיטה, אבל הוא נותר מסכן.

עדיף שהילד יאחר מלהתעצבן. לכן המסקנה: אם אין בכוחנו להתמודד עם הבעיה בלא להתעצבן – מוטב שיאחר כל בוקר לבית-הספר. שזה יהיה המחיר. זה במקרה שיש להכריע, אבל ברור שטוב יותר לא להכריע בשאלה, אלא להשאיר את ההכרעה בידי הילד עצמו. הלא הוא כבר גדול, בין שש שנים לארבע-עשרה שנה. בוודאי גם לו עצמו יש אי-נעימות מן המצב. יושבים אתו ואומרים לו: "ילד יקר, נכון שלא נעים לנו כל בוקר. אז מה אתה מציע"? הוא יאמר: "אני מאחר כי אַת מעצבנת אותי". "אז מה אתה מציע"? "אני רוצה לקום לבד, ושלא תתערבי". "בבקשה, מצדי תקום לבד". כמובן, אנחנו לוקחים סיכון שיאחר במשך כמה ימים או שבועות, אבל אנחנו נותנים בו אמון. ניתן גם לתת בו אמון חלקי: "רצונך שאעיר אותך או שלא אעיר אותך"? לעשות אתו הסכם. אבל האיחור – זו הבעיה שלו, וגם בעיה שלו לאחר מכן – עם המורה. איננו מתערבים, האחריות מוטלת עליו. כשהטלנו עליו אחריות, לקחנו בחשבון שיש לכך מחיר, שהוא עלול להיכשל. כמובן יש להבחין בין כישלונות זניחים לכישלונות חמוּרים; אם למשל הוא יאחר לבית-הספר, הדבר לא יגרום לנזק בלתי-הפיך לבניינו הרוחני, הקדושתי והחינוכי. אז נוטלים את הסיכון שיום יומיים, שבוע-שבועיים – הוא יאחר. הלא ממילא גם כך הוא מאחר, ולפחות נוציא מתוק מעז. לכן, טוב להטיל עליו את המשימה הזאת, כמובן בהסכמה הדדית.


  • פורסם בשאילת שלמה 327