שיעורי הרב שלמה אבינר

גמילות חסדים היא מהדברים שאין להם שיעור, כפי שאנו מזכירים כל בוקר בתפילה. לא גבול למטה, כי גם חסד קטן הוא חסד, ולא גבול למעלה, שלא יוכל אדם לומר עשיתי די חסד ומעתה אני פטור.

יחד עם זה, יש לאדם לדאוג גם לעצמו. "ואהבת לרעך כמוך" – גם את עצמך יש לאהוב. כאשר אדם עומד בפני הכרעה, האם לעשות חסד עם עצמו או עם אחרים, לא בהכרח כל מה שיעשה עבור הזולת הוא דרך ד' ומה שיעשה בעבור עצמו הינו מידה מגונה, אלא יש לשפוט את הדברים באופן שכלי ללא נטייה לכאן או לכאן, כאילו מדובר בשני אנשים המצויים מחוצה לו, ולראות באמת וביושר באיזו דרך ישכון האור. על-פי זה יכריע לקפוץ לנהר להציל את חברו, על-אף שעל-ידי כך תתקלקל חליפתו, אך לא יקפוץ כדי לדלות איזה חפץ פעוט של חברו.

כלל גדול קבע רבי עקיבא: חייך קודמים לחיי חברך. "שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין, שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן, מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך" (מסכת בבא מציעא סב א).

כמו כן, אבדתו קודמת לאבדת אחרים. מניין? "אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לשל כל אדם" (שם לג א). "היזהר מן העניות" (רש"י שם), לפני הכל, לפני שהינך דואג לאחרים, דאג שאתה בעצמך לא תיהפך לאביון.

בכל זאת אין להגזים בזה, כי ישנה סכנה שייהפך האדם לאנוכי. "אמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך" (מסכת בבא מציעא שם). אם תדקדק יותר מדי ותסרב לעשות טובה לחבריך מחשש שמא יבולע לך, סופך שתיענש על כך ותצטרך לבריות בעצמך. אי-אפשר לנהוג יתר על המידה על-פי שורת הדין לבדה. רש"י: "אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק: שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק, פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה וסוף שיצטרך לבריות".

כל זה מעיקר הדין, עם כניסה מעט לפנים משורת הדין. זו מידת כל אדם, מה שמכונה בספר 'מסילת ישרים' צידקות, או נקיות. אך יש מדרגה למעלה מזו והיא חסידות: "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו" (שם פרק יח). כאשר אדם מאוהב בריבונו-של-עולם, כל משאת חייו היא לעשות רצונו, וזה מה שממלא אותו שמחה וחיים. אין הוא כופה על עצמו התנהגות זו, הוא פשוט נמשך אליה בכל ליבו ובכל נפשו, הן במצוות שבין אדם לד', הן במצוות שבין אדם לחברו, "שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא מה ששנינו: ונושא בעול עם חברו. ואם מגיע לחברו איזה נזק בגופו והוא יוכל למנוע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו".

וכן, "ישתדל לעשות לחברו כל קורת רוח שיש בידו, בין בענייני כבוד, בין בכל שאר עניינים. כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחברו, הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצוות חסידות הוא לעשותו, וכל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה באיזה אופן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים אשר הפליגו חכמים ז"ל בשבחה ובחובתנו בה" (שם יט).

מידה זו של חסד אינה נמדדת על-פי הגדרות הלכתיות אלא על-פי התשוקה הפנימית. אין כאן שום שחיקה ואין כאן שום טירחה, אלא אדרבה, העונג הגדול בעונגים.