שיעורי הרב שלמה אבינר

כיצד לצפות למשיח?

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: בגליון 262 של "באהבה ובאמונה", מוסבר שאין לבוא בטרוניא אל ריבונו של עולם ולתבוע גאולה שלמה מיד, אבל מצאנו שהרבה פעמים גדולי עולם תבעו זאת מהד' כדי לעורר רחמים. כאשר אנו מתבוננים במצבנו עתה, מתעוררות שאלות נוקבות בדבר ההנהגה האלהית, ועמנו שבע מהסטוריה עקובה מדם. גם רחל אמנו צועקת על אורך הגלות: די אבא, אין לנו כוח, קח אותנו הביתה!

תשובה: כל זה אמת, אבל זה תלוי באיזה ניגון מדברים, האם זה מתוך ביקורת וקובלנה חס וחלילה, או מתוך אמונה ויראת שמים, ואז זה טוב. בוודאי אנו שואפים שיבוא משיח היום בדרך נס, ואנו מאמינים בנס, ויחד עם זה עלינו לדעת, שד' גם יכול להחליט שיבוא לאט ובדרך טבע.

פעם באו שני סטודנטים אל רבנו הרב צבי יהודה ושאלוהו: מתי יבוא משיח? השיב: הוא כבר בא קצת. כבר מאה עשרים שנה מופיעים פעמי משיח.

הציפייה שמשיח יבוא היום היא טהורה וקדושה ומרימה את האדם, אך יש להיזהר לא לבעוט בגלל זה בכל מה שד' כבר עשה לנו. ציפייה נשגבה היא סימן של טהרת לב. אמור לי למה אתה מצפה ואומר לך מי אתה. אנו מאמינים בנסים אך אין זה אומר שבגלל זה מותר לנו להיות כפויי טובה, ביחס למה שריבונו של עולם עושה דרך טבע.

אם חולה אינו מתייחס לטיפולו המסור של רופאו ורק מתפלל שיקרה לו נס, וכשכואב לו הוא אומר לרופא: אני מקוה שהערב יהי לי נס, עלול הרופא להיעלב, כי הוא מוסר נפשו על אותו חולה כבר שבועות וחודשים, ומבלה ימיו ולילותיו למרגלותיו, אך החולה אינו נותן בו אמון ואינו מייחס לכך חשיבות, שוכח להודות לרופא. הרופא איננו נעלב מכך שהחולה מצפה לנס, אדרבה הוא ישמח שיקרה נס של ריפוי ספונטני מהיר ובלתי מוסבר, אך הוא בכל זאת נעלב מכפיות טובתו של החולה.

כך כביכול הקב"ה שמח שאנו מבקשים משיח היום באורח נס, אבל הוא "נעלב" על שאיננו מודים לו על בניין הארץ, שיבת ציון והקמת המדינה.

יש סיפור על אדם שמתבונן על חייו מלמעלה ואומר לריבונו של עולם: כשאני מתבונן על חיי, אני רואה אמנם את עקבותיך ליד עקבותי כשעמדת לצדי. אבל דווקא בעתים הקשות איני רואה אלא זוג אחד של עקבות. למה דווקא באותם זמנים עזבת אותי? השיב לו ריבונו של עולם: אותו זוג בודד של עקבות שהנך רואה הריהם שלי ולא שלך, כיוון שאז נשאתיך על כתפי…

"היש ד' בקרבנו אם אין? - ויבוא עמלק"! (שמות יז ז) רש"י מפרש את הסמיכות: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים: היש ד' בקרבנו אם אין? חייכם, שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו. וכן שנייה וכן שלישית. פגעו באדם אחד. אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו (רש"י שם ע"פ תנחומא יתרו ג שמות רבה כו ב).

בעיה דומה קיימת בין בני זוג שבעת הנישואים הנם מאוהבים, אך במשך הזמן, מה שהאחד מקבל מזולתו נחשב כמובן מאליו מכוח ההרגל ורק חסרונותיו מזדקרים לפניו. על הטוב אינו אומר תודה, ועל החסרונות שופך קיטונות וצועק חמס וכך נשחקת האהבה.

כאשר הוקמה המדינה, רקדו ברחוב. אבל עתה אנו חושבים משום מה שאין לנו סיבה לרקוד. כל יום עלינו לרקוד ברחוב!

כאשר נכנסו הנאצים, ימח שמם, לאוסטריה, הכריחו את היהודים למחוק את הכתובות מעל המדרכות בעד ראש הממשלה האנטינאצי. משכו אדמו"ר מפורסם, הרב מסדיגורה, בכובעו והכריחוהו לשפשף את הרצפה. נדר אותו אדמו"ר בלבו: אם ד' יהא עמדי ויביאני לארץ ישראל, אנקה את רחובותיה. וכן היה, הגיע לארץ בחסדי ד' ובבוקר השכם נהג לטאטא רחובות בתל-אביב, עד שחסידיו הרגישו בדבר ומנעו זאת ממנו.

בל נשכח פה אין נאצים, אין חמלניצקי אין גזרות מסעי הצלב. יש לנו מדינה משלנו, אנו עצמאים, אנו קמים לתחיה. אין זה מובן מאליו, זה חסד ד'. ננקה את רחובות ת אביב בשמחה, ונאמר לד' יומם וליל, תודה רבה, תודה רבה. ואז - מותר לנו לצעוק: עוד! אם קובלים: אמא, מתי תהיה סוף סוף ארוחה נורמלית בבית הזה? - היא נעלבת. ומתי היא מאושרת? אם צועקים: אמא זה טעים, רוצים עוד!