משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!
ציות לצבא או ציות לרב?
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
ציות לרב או ציות לצבא?
[הרב שלמה אבינר]
שאלה שאוהבים לשאול משום מה: חייל יקר, מה אתה עושה אם הצבא נותן לך פקודה והרב שלך אומר להפך? למי אתה שומע? אתה מציית לקצין, כן או לא? אתה מסרב פקודה, כן או לא? אל תתחמק, אל תתפלפל, אל תתחיל להסביר לי שזה חשוב וזה חשוב, ענה: כן או לא!
תשובה: לא על כל שאלה אפשר להשיב בכן או בלא. כבר למדו זאת בלוגיקה פורמלית, בהגיון צורני, שלפעמים ניסוח השאלה כבר טומן בחובו חלק מן התשובה ומהווה מלכודת. דוגמא: האם הפסקת להכות את אשתך, כן או לא? אל תיתן לי הסברים, רק השב ישר: כן או לא!
ודאי שאי אפשר להשיב בכן או לא על שאלה מעין זו שכן יש אפשרות שלישית: הוא מעולם לא הרביץ לאשתו.
אף כאן יש אפשרות שלישית: לשמוע גם לרב וגם לצבא. הא כיצד? לו חשבנו שהצבא הוא נגד התורה, צבא שנוצר להילחם נגד הדת, צבא של כופרים אשר מטרתו להרוס את האמונה, ולו חשבנו כי התורה נגד הצבא, תורה אשר מטרתה להסביר שאין צורך בצבא וד' יעזור בלי לוחמים - אז כיוון שהם סותרים, אין ברירה, וחייבים להכריע ביניהם. אולם באמת אין הם סותרים, אותו ריבונו של עולם אמר תורה ואמר צבא, או בניסוח יותר טוב, אותה תורה אומרת לשמוע לרב ולשמוע לצבא, או בניסוח עוד יותר טוב, הרב עצמו הוא האומר לציית לצבא. הרב אומר זאת בעוצמה יותר מאשר כל צבא חילוני אצל אומות העולם. לכן אין סתירה מהותית. משל למה הדבר דומה? אדם נמצא בסכנה ביום שבת. למי שומעים לרב המצווה לשמור על השבת או לרופא המצווה לשמור על האדם? אין שאלה! הרי הרב עצמו מצוּוה לשמוע לרופא. השבת והאדם, שניהם הם הרב. לעיתים יש לרב התלבטות אם באמת הכרחי לחלל שבת, איסור של תורה או של חכמים, חולה שיש בו סכנה או שאין בו סכנה, - אבל הכל הוא הרב.
התלמוד מלא התלבטויות, ספקות, והתנגשויות בין ערכים. ללמוד תורה או לישא אשה, מה קודם? לשמוע לרב האומר ללמוד תורה או ללב האומר לישא אשה? מי יותר חשוב הרב או הלב? לא, אין זו שאלה. הרב עצמו אמר לישא אשה. אין ניגוד מהותי , הכל הוא הרב.
מה לעשות במקרה של התנגשות בין הצבא והמדינה? גם זו אינה שאלה. וכי יש ערך לצבא בלי המדינה וכי תיתכן מדינה בלי צבא?!
מה יותר חשוב, העם או הארץ? וכי יש ערך לארץ ריקה בלי העם?! ודאי שלא. כל ערך הארץ הוא בשביל העם. וכי יש ערך לעם בלי הארץ, וכי הגלות היא ייעודנו?! הייעוד הוא העם בארץ. אין התנגשות. רק תיתכן שאלה נקודתית: אם יש לי זמן פנוי, העדיף להקדישו לעם או לארץ? ודאי שחיזוק העם מועיל לארץ וחיזוק הארץ מועיל לעם, אך ניצבת שאלה למה להקדיש אותו זמן. יש מקום לברר את השאלה.
-ילד, במי תבחר באביך או באמך? -איני מבין את השאלה שהרי אבא ואמא אוהבים זה את זה. -לא יתכן ילד, הרי פרצופיהם שונים, דעותיהם שונות, רצונותיהם שונים, ורגשותיהם שונים, לכן ודאי שונאים זה את זה! - לא נכון, הם אוהבים מאוד, יש ביניהם הרבה חילוקי דעות וחילוקי רצונות, והם מסתדרים יחד. לעיתים יש ויכוחים נוקבים וקשים אך הם מגיעים להסכמה.
מי שחוזר בלי הרף על השאלה: "סירוב פקודה, רב או קצין" בין שהוא מגדיר עצמו מצד תורה או מצד הצבא - הריהו רוצה לשדר מסר ולהרים על נס שתורה וצבא הנם עולמות סותרים זה את זה שלא ילכו יחדיו, אך במקרה חיים בכפיפה אחת על כורחם, כל אחד הנו צרתו של זולתו, וקיימת ביניהם מלחמה מי יגבר. זה שקר מן הגסים והמתועבים. התורה היא בעד המדינה והצבא, זהו האידיאל הגדול שלה - לקדש את השם בתחתיות ארץ במדינה ובצבא. משה קיבל תורה והיה איש צבא. דוד המלך שהקים מלכות ישראל היה גם תלמיד חכם גדול וקדוש. וכן שלמה המלך. וכן יהושע בן נון קיבל תורה ממשה רבנו וכבש את הארץ. הוא לא היה אדם מורכב משניים, ממדינה ומתורה, "לאומי דתי". היה בו רק דבר אחד: תורה, וזאת התורה אומרת לו: צבא!
ודאי שתיתכנה התלבטויות והתנגשויות, אבל הם אינן ביסוד. היסוד מוסכם, הוויכוח הוא בזווית הראיה. משל למה הדבר דומה, מרַכּז המשק בקיבוץ קנה טרקטור חדש. אומר רכז גידולי שדה: אני צריך אותו, אומר רכז המטעים: אני צריך אותו. ויכוח קשה ואכזרי אך שניהם נאבקים עבור אותו קיבוץ. הוויכוח לגיטימי וימצאו פתרון. אין כאן שני קיבוצים שונים, הכל אותו קיבוץ ללא הפרטה. אותה מגמה ואותה מטרה. גם אם יש אותו רכז לגידולי שדה ולמטעים, הוא יתלבט קשות איפה להציב את הטרקטור.
בהחלט, יש לדון בשאלות, כי יתכנו חילוקי דעות. גם בתוך אדם אחד תיתכנה התנגשויות, וצריך חכמה רבה כדי לבחור. הגמרא מלאה בחכמה זו של פילוס המסילה בין הסתירות.
האוהב לנגח ולנפנף בסירוב פקודה, הינו בעל הנחה מובלעת שהשותפות בלתי אפשרית, חייבים להתגרש ורק נותר לברר מי בעל שרירים חזקים יותר. כמשל לשאלה שהוצבה בתחילה: "חדלת להכות את אשתך" שאינה בת מענה, כי בכל מענה יש הודאה בהנחה המובלעת שאכן היו מכות בעבר.
כך בנידון שלנו, בשאלה: "אתה מסרב פקודה או לא", מובלעת הנחה שיש כאן שני עולמות קרועים שאינם ניתנים לאיחוי, וזה שקר. לכן אסור להשיב על שאלה זו.
אדרבה, השואל עצמו יוצר את הקרע. באמת, הכל עולם אחד, "תורת ד' תמימה משיבת נפש" (תהילים יט ח). תמימות אחת, שלמות אחת. כל אבר לחוד לא יחזיק מעמד. יש צורך בלב, ריאות, כבד, כליות. הכל יחד, כדי לחיות.
בתוך התורה האחדותית יתכנו ויכוחים - אלו ואלו דברי אלקים חיים.
פעם עבר המלך. אחד קם וחבש כובעו השני קם והוריד כובעו. מחלוקת ביסוד? לא. כולם מודים שיש לכבד את המלך.
כך לענייננו, דבר אחד צריך להיות ברור: מי שבא בשם התורה יותר מכבד את המדינה ממי שלא בא בשם התורה, הוא מסור לצבא יותר ומציית יותר לצבא, כי זה חלק מן התורה.
ככל שנקודת המוצא תהיה ברורה, לא יווצרו כלל מצבי ההתנגשות. ואם פעם תהיה התלבטות, נדע לפתור אותה, מתוך תורה, כמו שנפתרות שאר התנגשויות בין אידיאלים.
אם זאת אומרת: בני חי ובנך מת וזאת אומרת: לא, בני חי ובנך מת - אין מוצא אלא לגזור את התינוק החי. אך כאשר שני הצדדים מודים שגם עמדת הזולת היא אידיאל, תמיד יימצא פתרון.