שיעורי הרב שלמה אבינר

מה נהדר היה מראה כהן גדול

מה נהדר היה מראה כהן גדול, הכהן הגדול מאחיו, השר הגדול בישראל, שר התורה והיראה.

אכן, כל מי שראה את פניו המאירות, ראה פנים של תורה, וספג ממנו תורה.

אני הדל, לא זכיתי להיות מתלמידיו, אך מעמדו היה כל כך מרכזי, שכולנו תלמידיו, בהרבה או במעט. אך וודאי לא אוכל לתאר את אישיותו, שזו מלאכתם של תלמידיו המובהקים. שהרי מדובר בגאון אמיתי, באחד מגדולי הדור. ועבורנו, הנאמנים לרעיון תחיית האומה בארצה --- גדול הדור.

אותו גאון קיים במשך כל חייו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה" וכבר בצעירותו היה עילוי חריף ובקיא, לימודו בתורה היה לימוד של דור קודם ודורות קודמים, דורות של ענקים שמולם כולם עומדים בחרדת קודש.

לכן לא אוכל אלא לאסוף ניצוצות מאורו, שנוכל להתחמם כנגדם.

כי בדור של שימוש מופרז בסופרלטיבים, גם נהוג שהתואר גאון משוייך לכל רב. אבל מרן הרב אברהם שפירא היה באמת גאון, גדול הדור, לכן לא היה זקוק לתואר זה, וכל עשרות-אלפי תלמידיו ומוקיריו כינו אותו בתואר חיבה "ר' אברום".

אדיר בתורה זה, כל חייו למד ולימד, עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין האיש לבין תורתו, “תורה דיליה" ומילא תפקידים רוממים של תורה באומה. בהוראת התורה, כדיין בבתי דין, כרב ראשי לישראל, כראש ישיבת מרכז הרב, ומנהיג רוחני לנאמנים לתורה ולארץ. כאשר לאורך שנים הוא הולך ופוסק הלכה, כיוון שכל התורה כולה היתה לפניו כספר פתוח, ממקורותיה התלמודיים ועד ההכרעה האחרונה. לכן היה מסוגל לפסוק בכל מקום, ובמה שיאמר , ד' עימו, ונוכל לומר לו: הגאון הרב שפירא "שפיר קאמרת".

מתוך תורה גדולה זו הוא אהב את עם ישראל כאהבת כהן גדול, ודאג כל חייו לכלל ישראל. אך לא רק כלפי כלל ישראל היה לו לב רחב, לב אוהב, אלא גם כלפי כל אחד מישראל.

מעשה ששמע על יהודי פליט שואה ערירי שאין לו אח ורע, שגר בשכונת הבוכרים, ובמשך שנים היה הולך לבקר אותו בביתו, לשוחח איתו כמה שעות.

ומעשה ששמו לב שבהיותו סנדק בברית מילה, ודמעות זולגות מעיניו. המוהל לא נזהר בראשו של התינוק למרות בקשתו של הרב, והתינוק בכה.. בכה איתו הרב הגדול כשניסה להרגיע את התינוק.

אותו גאון איש חסד אמר פעם שכנראה אברהם אבינו חייך כל הזמן, כי חיוך הוא חסד גדול. וכן הוא היה בעצמו מקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

ומתוך תורתו, הוא אהב את ארץ ישראל, ועמד בגבורה נגד כל חולשה של מנהיגיה. לעומת הסוברים בטעות שקיום מדינה תלוי בוויתורים ופשרות, הוא סבר דעת אמת שאדרבא הקיום תלוי בעוז ובגבורה ללא ויתורים ופשרות.

הוא עמד בראש המאבק על שלמות ארצנו, והמאבק לא היה רק במוחו אלא גם בליבו, בו חש כאב נורא. כאשר נשאל איזו תועלת יש ביציאה להפגנה נגד מסירת חלקי ארצנו, כאשר תהיה ללא תוצאות, תמה על השאלה והשיב:” כאשר כואב, צועקים !”. ופעם כאשר נשאל שאלה בלמדנות עמוקה, אמר שאינו יכול להשיב, החזיק בראשו ואמר שאותן תכניות של בגידה מדירות שינה מעיניו, ואינו מצליח להירדם ולישון.

ומתוך תורתו הגדולה, הוא אהב את מדינת ישראל, כמצוה של תורה וכחלק מתהליך הגאולה, אהב והזדהה, ועל אף כל הביקורת שהיתה לו לפעמים, אהב באהבה ישרה בלי מעקשים, פלפולים ותחכומים :”בין שהמדינה יותר יפה או פחות יפה, היא נשארת המדינה שלנו". ולכן הוא לחם נגד כל חולשה ביחס לאחיזתנו המדינית על ארצנו.

אכן, עם כל עדינותו, אותו גדול הדור היה איש מלחמה. לא על דברים קטנטנים, אלא על עניינים שהם עצם חיינו: על קיום התורה, העם והארץ. אך אצל אותו גאון לא היו כאן שלושה עניינים נפרדים, אלא הכל היה עניין אחד של תורה, כי משנתו היתה שלמה ואחדותית.

אכן הוא לחם נגד כל סילוף של התורה המסורה מדור לדור. ומעשה שתלמיד סיפר לו על קרוב משפחה , שאמר על רבינו שהוא מוכן לפשרות עם רפורמים. הזדעזע ר' אברום:”ולא נתת לו סטירה?!” .-- "סטירה?!" תמה התלמיד. -- "כן, סטירה. זה מה שהיית עושה אם היתה לך אמונת חכמים !”.

מרן חזר והדגיש שאין לזוז ממה שהתקבל אצל שלומי אמוני ישראל. לכן אמר על דברי גדול העולם, המהר"ל על לימוד תוספות :”כלל ישראל לא קיבל זאת". על פוסק גדול שהתיר להתגלח בחול המועד:” כלל ישראל לא נהגו כן". על סוף זמן קריאת שמע כשיטת הגר"א, המקילה בספק מן התורה, אמר :”כך מנהג הישיבות" והוסיף :”לא להתבלט. להזהר מעצבנות, הגבול דק בינה לבין יראת שמים". על רבי נתן אדלר, שהתפלל כמו ספרדים : ”הוא יצא ממנהג הכלל". על מנהגים מסוימים המוזכרים בצוואת רבי יהודה החסיד :”לא התקבלו בישראל".

ופעם כאשר נשאל על מקורה של הכרעה מסוימת, השיב בנימה של בדיחותא "מסבתא שלי".

במקום בו אתה מוצא גדולתו, אתה מוצא ענוותנותו. מעשה שנכנס רבינו לבית המדרש וכסאו היה מונח בצד. בא תלמיד והזיזו למקומו. לא היה נוח לרבינו שישרתו אותו, ואמר :”אני יכול לסדר בעצמי". אמר התלמיד:” אבל זה שימוש תלמיד חכם". נענע רבינו ראשו בשלילה.

וכן מעשה בתלמיד שנטל לרבינו ידיו לברכת כהנים, והושיט לו מגבת שלו שהביא לצורך זה. סימן לו רבינו שהוא מעדיף את המגבת התלויה על הקיר.

ובמקום שאתה מוצא ענוותנותו, אתה מוצא את הכרת ערכו. שאכן ראה הכרח לספר, שהחזון-איש גילה אותו. שבהיות רבינו נחבא אל הכלים, הרב גריינמן הביא אותו אל החזון-איש, ולמרות שהיה החזון-איש זקן ושוכב על מיטתו, הוא קם לכבוד רבינו והלך לקראתו.

ובמקום שאתה מוצא תורתו אתה מוצא יראת שמים שלו: בחזרת הש"ץ היה רבינו עוקב באצבעו בסידור. ופעם ראה תלמיד מתפלל ערבית בדבקות, והתעכב זמן רב והסתכל עליו בהתפעלות.

נלקח ארון הא-להים. אבד לנו גדול הדור, מנהיג גדול, קברניט גדול בים הסוער של חיינו הרוחניים והלאומיים. אך דרכיו והדרכותיו תישארנה לנו לעד.

==

==