משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!
עוז לישראל!
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
עוז לישראל!
[מקור ראשון]
כבר איננו כבשה בין שבעים זאבים, אלא גור אריה הדורך על במותי ארץ. "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ד' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ ג-ד).
"משיבי מלחמה שערה" (ישעיה כח ו) – זהו המצב הטבעי והנורמאלי, שההגנה הטובה ביותר אינה המגננה אלא התקיפה. "וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו ו), אלא "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" (שם ז-ח).
אנחנו עם של שלום "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א יג), אך אם תוקפים אותנו, על זה לימדה תורה: "הבא להורגך השכם להרגו" (סנהדרין עב ב), זהו מושג ראשוני פשוט וישר, ואם כך נאמר על יחיד שבא להרוג יחיד, קל וחומר על רבים שבאים לרצוח רבים.
ולכן נפסק שאם גויים צרו על עיירות ישראל ובאו על עיסקי נפשות, יוצאים עליהם בנשק ומחללים את השבת וקל וחומר בעיר הסמוכה לספר (שו"ע או"ח שכט ו) והרמ"א מוסיף: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא". והרי זה דומה למה שכתוב בתורה: "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במדבר כה יז). וזאת למה? הרי טרם תקפו? "כי צוררים הם לכם בנכליהם" (שם יח), יודעים אנו שאלו הן המזימות שהם אורגים בסתר (מאירי סנהדרין שם).
לכן כתב מרן הרב קוק: "אנו מסתכלים בדורות הראשונים המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה" – כגון אברהם, משה, דוד – "והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות ובגדולת קודש. הננו מבינים ... אותו מעמד העולם ... שהיתה המלחמה כל כך נחוצה ... מלחמת קיומם, קיום האומה..." (אורות, המלחמה ב).
ובמעמד כזה אסור לפחד. "מי האיש הירא ורך הלבב... ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו... ולא יירא ולא יפחד" (רמב"ם, הלכות מלכים סוף פ"ז).
ואין זה הזמן להיות עדין, "כל שהוא רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקו"ש שמואל קכו א).
אנו מצפים ליום בו יתקיים: "וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיה ב ד), אך בינתיים "מוכרח מאוד גם להפיל פחד על פראים" (אגרות הראיה חלק א' עמ' ק).
זאת ועוד, כאשר יש מלחמה, היא מלחמה בין עם לעם ולא רק בין חייל לחייל, וזה מכריח לעשות דברים קשים, "ויאמר שאול אל הקיני: לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו" (שמואל א' טו ו). אכן, מצוה קשה היא זו, קשה להרוג ועוד יותר קשה לההרג, אך סוף מצוה זו לחסוך דם, בזכות ההרתעה. נזכור, כבר איננו כבשה בין שבעים זאבים, אלא גור אריה הדורך על במותי ארץ. "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ד' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ ג-ד).
- פורסם בשאילת שלמה 345