שיעורי הרב שלמה אבינר

מקורות ע"י הרב מרדכי ציון

באלול תשע"ג אחרי הבחירות לרבניים הראשיים, מו"ר הרה"ג שלמה אבינר ומשלחת רבנים מישיבתנו ביקרו אצל הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, בלשכתו בירושלים. בסוף הפגישה, כשהרב אבינר קם לצאת, העיר בעדינות לרב הראשי שיש לו רבב על מעילו, ע"פ שבת (קיד, א): כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה.

הרב הראשי אמר לרב שהוא לא ראה, אבל ידע מאיפה זה בא, בלילה ביקר בהפתעה בשוק בצריפין לבדוק הפרשת תרומות ומעשרות.

הייתי מסופק אם הרב הראשי באמת היה צריך לנקות את מעילו ע"פ מה שראיתי על הגרי"ש אלישיב. שנה אחת בליל בדיקת חמץ, הגריש"א כדרכו בקודש התאמץ לבדוק בכל חור וסדק ונתלכלכו בגדיו מאבק. נכדו שידע שהגריש"א מקפיד מאוד על נקיות בגדיו, ניגש ורצה לנקות לו את הכתם. עצר אותו הג"ר אלישיב, ואמר לו שאבק זה אינו לכלוך אלא כתמי מצווה. וכשם שנאמר בגמרא פסחים (סה, ב) שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם (חשוקי חמד – עירובין בהתחלה).

וכן מובא במועדי הראי"ה (עמ' שג): "הגר"י הוטנר שליט"א מספר, שבערב פסח אחד, ליוה גם הוא את הרב [מרן הרב קוק] בשובו מן הכותל, והנה הולך ובא לקראתנו הרב ר' יוסף חיים זוננפלד ז"ל. הרב הזדרז והקדים וברך אותו בברכת חג כשר ושמח, והריח"ז החזיר לו ברכת חג והוסיף: אני מברך אותו שלשנה הבאה אראהו שוב כאן, כשהוא טובל רגליו היחפים בדם! [כוונתו היתה שהרב שכוהן הוא יזכה להקריב קרבנות פסח בבית המקדש, ורמז לדברי הגמרא – פסלים סה, ב – 'שבח הוא לבני אהרן, שילכו עד ארכובותיהם בדם' של קרבנות הפסח]". כלומר, הדם, הדיו והלכלוך הם דברים רצויים.

ויש להוסיף מה שהחתם סופר כתב בחידושיו על מס' סוכה (לו, א), שיש בלכלוך על האתרוג מהשימוש בו, משום "זה אלי ואנוהו".

ומצאתי שהוא הדין בהרבה מצוות. כתב בפתחי תשובה (יו"ד רעא ס"ק יט) מר"י בשם מהר"ם פרובינצ"ל שאין לכתוב ס"ת ואף לתייג התגין בבתי ידיים אף שראשי אצבעות הבתי ידיים חתוכים בשגם הקור גדול כי אינו כבוד לס"ת (וכ"כ במעשה רוקח פ"ב מהלכות ס"ת ה"ח בשם הרמ"פ ע"ש), ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר עובדא דיששכר איש כפר ברקאי ס"פ מקום שנהגו דקרי ליה התם מחלל קדשי שמים דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה, ופירש"י וחציצה פוסלת כו' ועוד דבזיון הוא (פסחים נז, א).

מובא בבאר היטב (או"ח תקפד סק"ד) בשם הט"ז על מוהל שמל בראש השנה ולא קינח פיו אחר המילה ותקע בשופר לערב מצוות מילה בשופר. ובס' והערב נא (ח"א עמ' 69) מסופר על מוהל כוהן שעלה לדוכן כשידיו מלוכלכות בדם, והחכמים שיבחו אותו.

ודן הג"ר משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב טז) אם מותר לשחוט בכפפות. הוא מסיק שאם יש איזה צורך כמו צינה אפשר להקל בכפפות דקות אבל ראוי להחמיר (עיין שם).

ובס' הליכות חיים (ח"ב פרק מ), נשאל הג"ר חיים קניבסקי, אם יש איזה בזיון למצוות שילוח הקן אם משלח האם כשלובש כפפות או איזה כיסוי על ידו דומיא דהא דאיתא במס' פסחים דף נז ע"א, או דאין קפידא בזה ושפיר מיקרי שילוח בידיו? וענה: יותר טוב לקיים המצווה בלי חציצה.

והג"ר יצחק זילברשטיין (שם) מוסיף שבגד המלוכלך ממצווה הרי הם כתמי מצווה. גם רב ההולך ובודק את העירוב, לפעמים צריך ללכת בבוץ כדי לבדוק, ולפעמים צריך לטפס על עמודים כדי לתקנם, והבגדים מתלכלכים, הרי זה כתמי מצווה.

ואמר הגר"ח קניבסקי שגם צבעי הצובע את בית הכנסת, ומכוון בזה לשם מצוות ייפוי בית אלוקינו, מותר לו להתפלל עם בגדיו המלוכלכים בצבע, כי הכתמים האלו אינם לכלוך, אלא כתמי מצווה.

ופעם סיפר לי הרב יעקב יהושע בוים, חסיד בעלז, מה ששמע בילדותו, שהקשה החזו"א: איך יתכן שיש איסור לנקות כתם מהבגד בשבת, הרי זה ביזוי בשבת ללכת עם בגד מלוכלך? ותירץ החזו"א, שאדרבה הכתם הוא הוא מראה שהוא שומר שבת. כלומר, זה 'כתמי מצווה'.

כלומר, 'הלכלוך' של המצווה הוא דבר קדוש ולא דבר מגעיל. וכל זה עולה כמו שכתוב בגמרא ברכות (ד, א): כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. לכן נראה שהרב הראשי היה מעוטר במעילו בכתמי מצווה.