שיעורי הרב שלמה אבינר

יש סיפור על מרן הרב קוק שלפני פסח הגיעו תיירים מרובים לבקר בארץ, ומאות מהם עלו לירושלים לחוג בה את חג הפסח. רצו הקרנות הלאומיות – הקרן הקיימת וקרן היסוד – לקבל את האורחים בצורה נאה והחליטו לערוך להם "סדר שני". כדי למשוך ל"סדר" הזה שומרי תורה ומצווה, פנו ראשי הקרנות אל הרב שייתן חסותו למעשה נכבד זה וכן השגחתו-עדותו על הכשרות. עם כל רצונו הטוב לעודד את הנושאים בעול גאולת אדמת-הקודש ובניינה, סירב מרן הרב הפעם להיענות לבקשה, באמרו שאין הוא יכול להסכים לסדר שני בארץ ישראל. יום טוב שני הוא עניין של גלויות, וחייבים אנו לשמור על כבודה של ארץ ישראל. התחכמו אנשי הקרנות, ופנו לאחד מאברכי הישיבה הצעה שיקבל על עצמו את ההשגחה על הסדר, והבטיחו לו תשלום נכבד, אולם התנו שישיג להם הכשר של הרב. האברך שלא ידע שכבר פנו מקודם אל הרב, והוא סירב, קיבל את ההצעה ברצון (לפי המצב הכלכלי אז בארץ, היה התשלום המובטח לו מסייע לפרנסתו לכמה חודשים), ובא אל הרב לבקש הסכמתו והכשרו. כאן נכנס הרב למצוקה נפשית. הרב היה רגיש מאוד לצרכיהם של אחרים, ועזרה למשפחת ת"ח הייתה חשובה בעיניו מאוד. התחיל הרב מהרהר בדבר ומחפש מוצא, והנה אורו פני הרב, והוא אמר לאברך: גם לי יש תנאי, ואם יהיו מוכנים למלא אותו, אתן להם הכשר. התנאי שלי הוא, שתוזמן ל"סדר" התזמורת של "חינוך עורים", ושהדבר יפורסם בצורה בולטת במודעות. והוסיף הרב והסביר: הכל יודעים שאין כלי שיר מנגנים אצלנו ביום טוב, ו"סדר של פסח" שתזמורת מנגנת בו – לאו שמיה סדר! (מועדי הראי"ה עמ' 306). וכל זה היה לכתחילה!