משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!
מלחמות בעמ"י-לנצח? (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
הלנצח תאכל חרב?
שאלה: "הלנצח תאכל חרב"? (שמואל ב ב כו). אנו עייפים מן הסכסוך הבלתי פוסק באזורנו. נמאס לנו להיהרג וגם להרוג, כמו שכתוב על יעקב אבינו: "וירא ויצר לו" (בראשית לב ח) ורש"י מסביר: (בשם חז"ל): "וירא - שמא ייהרג. וייצר לו - אם יהרוג את האחרים". גם מצבנו העכשווי של מלחמה-לא-מלחמה שוחק אותנו.
תמיד קישרנו את הגאולה עם הפסוק: "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ד). ועתה עייפים אנחנו. מאיפה לוקחים כוח?
תשובה: כוח לוקחים מן הרוח. הרוח אינו מתעייף. "אלהי עולם ד' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו נותן ליעף כוח, ולאין אונים עצמה ירבה. ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו. וקוי ד' יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (ישעיה מ כח-לא). זמנים קשים עברנו באותה תקופה. מלחמה נוראה עם אשור, שרק בנס יצאנו ממנה. ולא עוד אלא ציפינו שחזקיהו מלך יהודה יהיה המשיח, ונתאכזבה תקותנו (סנהדרין צד א).
אפשר להבין למה נפלה רוחנו, ובכל זאת יש להתחזק. בעיות שלא תיפתרנה היום תיפתרנה בעתיד. צריך סבלנות ואמונה. "תשועתם היתה לנצח ותקותם בכל דור ודור". "להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך" (שושנת יעקב).
מן הרוח נשאב כוח כי מלחמתנו היא מלחמת קיום, מלחמה של צדק. מסביבנו איבת הגויים כים נרגש, "למה רגשו גויים" (תהילים ב א). עתה, מלבד האנטישמיות הרגילה, יש שנאה למדינת ישראל. אך בל נדאג. "ארור המן אשר בקש לאבדי" (שושנת יעקב). מה שקרה בסוף להמן, יקרה לאחרים ההולכים בדרכו.
מלחמה אינה אידיאל אצלנו, אלא הכרח לא טבעי, אך לפעמים אין ברירה, וזו אחת הדרכים של בניין האומה. מלחמה היא נגד טבענו. אנו אוהבים עדינות ולא אבירות, אך כאשר ריבונו של עולם יוצר הכרח, אזי אנו לובשים "בגדי עשו" לעת צורך ונלחמים בכל תוקף. אך גם אז, טבענו העדין נשאר על עומדו "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע" - גם כי אעסוק במלחמה לא אירא שיידבק בי אופי אלים (אורות, המלחמה ב).
החייל הישראלי הוא עדין נפש, הקצין הישראלי הוא עדין נפש. ענייננו לבנות אך כאשר ריבונו של עולם גוזר עלינו לאחוז בחרב, אנו עושים זאת במסירות. "הבונים בחומה והנושאים בסבל עֹמשים באחת ידו עֹשה במלאכה ואחת מחזקת השלח" (נחמיה ד יא).
אין זה קל כל עיקר אלא עולה לנו ביוקר. אך כמו שהכוח נובע מן הרוח, כך הוא גם מכה גלים לאחור ומגדל את הרוח. הרי במלחמה של צדק, יושר ואמת, עסוקים אנו, והיא בעצמה מבררת ומעמיקה לנו, מה אנו ומה חיינו, מה תחייתנו ומה ארצנו, מה מדינתנו ומה תורתנו.
המלחמה שלנו היא מלחמה נגד המלחמה. החרב שלנו היא חרב מבטלת חרב. נביאינו מודיעים לנו שחוגרי החרב הם יהיו מפרקי החרב. כדי להביא שלום לנו ולעולם, לא די בנאומים מוסריים יפים. הם אינם משפיעים כהוא זה על הרשעים והרוצחים. רק שפת החרב יבינו מצחצחי החרב.
חכמינו הקדושים פסקו שאסור למכור נשק לגויים החשודים על רצח שמא ישתמשו בו לרעה (עבודה זרה טו ב. רמב"ם עבודה זרה ט ח). אך למסור עשרות אלפי רובים לאנשים שלא רק חשודים על רצח, אלא כבר מאה שנה רוצחים אותנו - זהו פשע מוסרי ולאומי שאין כדוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית! אין ספק שהאחראים על כך צריכים לעמוד בדין האומה, בפני ועדת חקירה ממלכתית בעלת שיעור קומה כלל ישראלי והם יצטרכו לתת דין על דם יהודי נקי שניגר כמים.
אנו צריכים לאחוז בחרב, כדי לפרק רעי עולם מן החרב. אנו נצליח. גם מהטעויות נלמד.
תוך כדי מלחמת יום הכיפורים, ניגשו תלמידי רבנו הרב צבי יהודה ושטחו לפניו את דאגותיהם ויאושם, הוא ישב זקוף ואחרי שהקשיב השיב בשקט שתי מילים: "אנו מתקדמים". על אף כל הקשיים, אנו צועדים הלאה.
גם בימינו אנו מתקדמים ועוד נתקדם.