שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

חברתי תמימה

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

חברתי תמימה

[מ"באהבה ובאמונה"]

תמימה חברתי היא שהשפיעה עליי הכי הרבה בחיי. אני אומרת זאת בלשון המעטה, כי האמת היא שעשתה לי את כל חיי.

וכל זאת, שלא בידיעתה. היא לא היתה מודעת להשפעתה, אלא חיה את חייה בשקט ובשלווה. אבל אני עשיתי אותה הרבנית שלי, אף שהיינו באותו גיל החל מגיל 14 ובמשך כל חיי, עד שנפטרה ממחלה בגיל 27.

כבר כילדה היתה חולה וחלשה, אך מעולם לא הוציאה מפיה תלונה אחת, אנחה אחת או ביטוי של קנאה אחד, אלא קיבלה את הייסורים באהבה ואמרה: כך חלקו של כל אדם, וזה גם מכפר ומטהר ומזכך. כך התבטאה בתמימות. אכן זה היה שמה: תמימה. כנראה, כאשר הוריה בחרו עבורה בשם זה, נזרק בהם ניצוץ של רוח הקודש.

בהתחלה לא שמתי לב אליה, כי היא לא היתה תלמידה מבריקה. אפילו היתה פחות מבינונית, התקשתה מאוד להבין, וגם לזכור, ואני הייתי בין התלמידות הטובות, אז מה בעצם היה לי אתה.

אבל יום אחד, הזדמן לי לשבת לידה באוטובוס בטיול. שוחחנו קצת, ובערב חזרתי עם מסקנה פנימית חדשה: הילדה הזאת אינה ידענית, אבל היא שווה יותר ממני. לעומתה, אני יצור עלוב.

ומה שאני אומרת ששוחחנו קצת, כוונתי לכך שהיא לא היתה פטפטנית ודברנית, אלא דיברה בפשטות ולעניין. ואני הייתי דברנית, לעניין ולא לעניין.

על כל פנים, אותו יום החלטתי שהיא תהיה הרבנית שלי, ואשתדל ללמוד ממנה. כמובן, מעולם לא הודעתי לה על כך, כי אז היתה מגיבה בחיוכה הביישני: שטויות!

כך היתה מגיבה כאשר אנשים היו מודים לה. ולמה היו מודים לה? כי היא היתה עושה חסד לאנשים יומם ולילה, חסד ללא גבול, למסכנים, לעניים ולמדוכאים, בסבלנות אין סופית, והכל לשם שמים, הכל בפשטות ובטבעיות. עוזרת ועוזרת, לכולם עד כלות כוחותיה, על אף בריאותה הרופפת.

התחלתי ללכת בדרכה ומאז חיי התמלאו אור, אור מתוק, אור רך, אור עדין, אור טהור. התענגתי לעשות חסד בלי חשבון.

איזו אהבת-הבריות טבעית ופשוטה היתה שופעת ממנה. היא מעולם לא התלוננה ולא הביעה ביקורת על איש. אבל על עצמה היא דקדקה מאוד שלא יהיה בה רבב. אני מתקשה להגדיר את אישיותה. היא לא היתה הטיפוס של צדקת וקדושה, אלא ילדה פשוטה, שנזהרה מאוד שלא ידבק בה רבב. במיוחד הקפידה על שני דברים א. לא להפריע בכהוא-זה לאחרים. ב. לעסוק בתשובה תמידית מכל פירור של גאווה. היה ניכר בה מאמץ תמידי להישאר תמימה – עד כדי נאיביות לפעמים – להישאר ענווה.

תמיד היתה צנועה ונחבאת אל הכלים. לא חיפשה כבוד, לא חיפשה מעמד, לא ביקשה להיות 'מישהו' או 'משהו'. אדרבה התענגה להיות לא-כלום.

בוודאי לא חיפשה לעשות רושם בהופעתה החיצונית. היא לא עסקה אף פעם בטיפוח יופיה, לבשה בגדים צנועים ופשוטים, נקיים ומסודרים כמובן, שכבות שכבות מכף רגל ועד ראש, ואפילו חבשה מטפחת ראש של ילדות. היא מעולם לא למדה הלכות צניעות, אבל הצניעות היתה טבועה בה.

אף שלא חנן אותה ד' בבריאות ובכישרונות שכליים, לא היה בה שמץ של קנאה, אדרבה היא היתה מאוד מאושרת. ממה? מהחסד שעשתה ללא הרף וללא לאות, וללא גבול.

ועוד דבר הסב לה אושר: תפילה. כאשר התפללה את תפילותיה הארוכות, שחרית, מנחה וערבית - אלא אם כן נדחו עקב מעשה חסד כלשהו - היה ניכר בעיניה שהיא מתענגת עונג עליון, שהיא בגן עדן, שהיא בשמים. באותם רגעים, היתה נראית כמלאך. מלאך קטן אנושי, אך מלאך. מלאך עדין.

ממנה למדתי שאפשרי לאדם פשוט להיות מלאך. כי רק תשוקה אחת היתה לה בחיים – עבודת ד', והיא מילאה את חייה בכל המובנים.

תודה לך חברתי על כי היית את.


  • פורסם בשאילת שלמה 293