שיעורי הרב שלמה אבינר

א.אין פודין שבויים יתר מכדי שוויים

במשנה (גיטין ד ו) כתוב שאין פודין שבויים יתר מכדי שוויים. ודאי מצווה גדולה מאוד לפדות שבויים, כמסופר בגמרא (בבא בתרא ח א-ב) שהמלך שבור מלכא נתן כסף למצווה רבה והחליטו שהמצווה הרבה ביותר היא פדיון שבויים, כי יש שם רעב, חולי, סכנת מוות וכו'(ראה רמב"ם הלכות מתנות עניים ח י). בכל זאת תקנו לא לפדותם יתר מכדי שוויים ולא לשלם יתר על המידה. למה, הרי זו מצווה גדולה? מביאה הגמרא שתי סיבות: א. שלא תהיה גרירה. אם תשלם הרבה כסף, יחטפו עוד. כשאתה מתקן לזה, אתה מקלקל לאחרים העלולים להחטף. אמנם, ככלל, מצווה שלפנינו קודמת, אך זו תקנת רבותינו מפני תיקון העולם, שיש אחריות לא רק על אדם זה אלא על כל העולם. אין לתקן לזה אם זה מקלקל לעולם. ב. דוחקא דציבורא. הציבור יוציא כספים ובסוף יהיה דחוק ולא יהיו די כספים לצרכים אחרים לחיי היום יום(גיטין מה א) . יש נפקא מינה, אם למשפחה מותר לפדות יתר מכדי שווים. תלוי בטעמים, אם זה דוחקא דציבור – מותר, אם זה לגרירה – אסור. על כל פנים, שני הנימוקים שייכים היום. א. גרירה. אם תשחרר מחבלים רבים תמורת שבוי אחד, אז המחבלים ימשיכו לרצוח ואם יפלו בשבי, יחטפו ילדה קטנה כדי לשחררם. יוצא שאתה מציל את זה ומסכן אחרים שייפגעו. ב. גם דוחקא דציבור, כי שחרור מחבלים ממלא את הארץ ברוצחים שיפגעו בצבור.

ב.המהר"ם מרוטנברג

ידוע הסיפור על המהר"ם מרוטנברג (ים של שלמה, גיטין ד י), שרצה ללכת לעלות לארץ, נכלא בבית סוהר במגדל אייגזהם ותבעו כופר ענק. הקהל היה מוכן לשלם על פי התוספות שעבור תלמיד חכם כן משלמים הרבה. אכן רבי יהושע בן חנניא ביקר ברומא בבית סוהר, שמע תינוק ואמר: "מובטחני בן שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו"(גיטין נח א). איך כל ממון? אומרים התוספות, תלמיד חכם, זה מיוחד. אין זה דוחקא לציבור, זה טוב לציבור (גיטין מה, א ד"ה "דלא ליגרבו ולייתו"). אבל המהר"ם מרוטנברג אמר בענוותנותו, אם תשלמו עלי, מחר יחטפו את כל הרבנים, ויכלה הממון בכל הגולה אז מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת ויצילו את כל חכמי ישראל. (שיטת רמב"ם ורי"פ שלא הביאו דין התוספות). הוא נשאר במגדל. התשב"ץ, רבי שמעון בן צדוק היה מבקר אותו ושואל אותו שאלות, וכן בעל ההגהות מימוניות. אכן, יש לעשות חשבון, לא רק לרגע אלא לטווח רחוק.

ג.בזמן הזה – גדרי מלחמה

אך כל זה לא כל כך שייך בזמננו. הכל נכון, אך עתה יש נתון נוסף. בגלות, מה יכולנו לעשות? אבל עכשיו יש לנו מדינה, ומדינה לא עושה משא ומתן לשבויים. יש צבא ויוצאים למלחמה גם להציל אדם אחד.כשנשבה לוט, אברהם אבינו לא עשה משא ומתן, אלא גייס צבא, סיכן שלוש מאות ושמונה עשרה אנשים להציל אחד (בראשית יד יד). זה שייך לגדרי מלחמה. כאשר "וישב ממנו שבי", שבויה אחת מהערב רב, אז משה רבינו גייס את כל הצבא להצילה (במדבר כא א-ג). וכן דוד המלך להציל בני משפחתו בצקלג. מעשה שנחטף מטוס ועוכב בירדן זמן רב. היה שם גאון, הרב יצחק הוטנר בעל "פחד יצחק". הוא היה קרוב משפחה של רבנו הרב צבי יהודה וביקר אצלו. שאלו רבנו באיזו חברת תעופה הוא טס, ויעץ לו לטוס אל על, שמוגן. הוא טס בחברה אחרת והמטוס נחטף. יש שהציעו לעשות משא ומתן נפרד עם המחבלים לשחרור הרב יצחק הוטנר. פסק הגאון הרב יעקב קמינצקי מאמריקה שאין זה פדיון שבויים, אלא גדרי מלחמה, שאין נכנעים לטרור (בעקבי הצאן מהג"ר צבי שכטר עמ' רו-רח). וכן פסק הגר"מ פיינשטיין שאין להקדים הצלת הראש ישיבה להצלת שאר היהודים הנמצאים בשבי עמו (רשומי אהרן ח"ב עמ' ח). במלחמה מסתכנים רבים כדי להציל אחד. בדומה לזה יש נוהל "חניבעל" שאם חוטפים חייל יורים על החוטפים אע"פ שהחייל עלול להיהרג מזה. אלו גדרי מלחמה.

פעם , עשו פעולה צבאית כדי לשחרר ילדים במעלות וזה לא עלה כל כך יפה, נהרגו עשרות ילדים, אבל ככה פועלים.

בחטיפת מטוס "סבנה", עשו משא ומתן רק למראית העין, שלחו טכנאיים לטפל במטוס והיו אלו חיילי צה"ל מחופשים והצליחו ב"ה.

גם לפני מבצע אנטבה, לא עשו משא ומתן. במלחמה כמו במלחמה.

גם האמריקאים לא עורכים משא ומתן אלא תוקפים. פעם היו שבויים אמריקאים באיראן, הביאו גדוד שלם, נכשלו ונהרגו חיילים אמריקאים רבים. אבל לא הצטערו, ככה צריך לנהוג.

חייל צריך לדעת שלא נפקיר אותו. אבל לא נחליף שבויים. עקרונית, כולם מסכימים בזאת גם בצה"ל, גם בממשלה. אבל מול לחץ, לצערנו, נכנעים. אך כאשר יראו האויבים שאנחנו לא נותנים כלום בשביל חטופים, יפסיקו לחטוף (ראה שו"ת שאילת שלמה מהדורה ראשונה ח"ד תשובה סו, ובס' מחיל אל חיל ח"א עמ' 301 -303).

נלקח משאילת שלמה 199