שיעורי הרב שלמה אבינר

ברכת המזון וברכת ירושלים

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים – עריכה: רותי סופר]

שאלה: מדוע בברכת המזון מזכירים את ירושלים? כיצד ירושלים קשורה לנושא המזון?

תשובה: בעין איה (עמ' מה) ובעולת ראיה (על ברכת המזון) מוסבר שישנן מדרגות בכוונת האכילה:

מדרגה א': אדם אוכל בשביל עצמו. הוא צריך לחיות. ולכן 'ברכת הזן' זו הברכה הראשונה, שתיקן משה רבינו: "הזן את העולם כולו בטובו וכו'".

יש מדרגה יותר גבוהה, מדרגה ב: אדם האוכל לא בשביל עצמו בלבד, אלא הוא אוכל בשביל כלל ישראל: "על הארץ ועל המזון", 'ברכת הארץ'. אין אדם יכול להיות אנוכי עד כדי לחשוב על עצמו בלבד. עליו לחשוב גם בטובת הכלל. הוא – וגם הכלל. גם הוא בן אדם, גם הוא מיוחד, אבל ישנה גם האומה, כלל ישראל, הארץ.

המדרגה השלישית עוד יותר גבוהה מהמדרגות הקודמות: הקיום של כלל ישראל אינו רק לשם התאגדות חומרית-מעשית של אנשים. לעם ישראל יש אידאל עליון, קיימת בו קדושה, וזוהי ירושלים, לב האומה והארץ. ירושלים היא הלב הרוחני שלנו. ולכן הברכה השלישית היא 'ברכת ירושלים': "בונה ברחמיו ירושלים", שתיקנו דוד ושלמה. זאת משום שמוכרח שיהיה לאומה ארץ לשם קיומה. אמנם אומה זקוקה גם למדינה, צבא, כלכלה ועוד – אבל לפני הכל אומה צריכה לנשמה, צריכה לאמונה, לרוח – וזו היא ירושלים.

לפני שנים התקיימה פגישה בין ראשי הישיבות הלאומיות וראשי הצבא, להסדרת דחיית השירות בצה"ל. נפגשו, בצד אחד של השולחן ישבו ראשי הישיבות, ובצידו השני ישבו אלופי הצבא, עם זאת כשרבינו הרב צבי יהודה הגיע, הוא התיישב לצידם של אלופי הצבא. פתחו ודיברו אלופי הצבא על חשיבות הגיוס לצבא, לאחריהם דיברו ראשי הישיבות, לאמור: בלומדי התורה לא נוגעים ולא פוגעים. יש לתת להם ללמוד תורה. אחרון דיבר רבינו הרב צבי יהודה, הוא פנה לאלופי הצבא ואמר: אנו נמצאים באותו הצד של השולחן! בשביל לקיים מדינה, דרושים אנשי משק וגם אנשי נשק, ולא פחות מזה צריך אנשי אמונה ואנשי רוח, על כן לא יתכן שהכל ילכו לצבא, גם לא יתכן שהכל ילמדו תורה יומם ולילה. אלא יש לעשות חשבונות משותפים בעצה אחת. כך אמר לראשי הצבא.

אחר כך אמר לנו: מה שאמרתי הוא זהה למה שאמרו ראשי הישיבות, רק בסגנון אחר. הם אמרו שתלמידי הישיבות לא בעי נטירותא, משום שהם נטורי קרתא, שומרי העיר, ולכן לא נוגעים ולא פוגעים בהם – ואני אמרתי אותו הדבר: צריך אנשי משק ואנשי נשק וצריך גם אנשי אמונה ואנשי רוח. אלה אותם דברים, בשפה שונה.

לאחר ברכת ירושלים באה הברכה הרביעית של ברכת המזון, שהיא מדרבנן: 'ברכת הטוב ומטיב'. שהרי נכון הדבר שמאוד חשוב שהאדם יאכל לקיום עצמו, לקיום האומה, לקיום ירושלים וקדושת האומה, אך עם זאת בינתיים הארץ חרבה והאומה בגלות, אין לנו לא ירושלים ולא בית מקדש, לא ארץ ולא עם – אין לנו מאומה! ודבר זה הוא מצער ביותר. משום כך ע"פ הבית יוסף (או"ח סי' קפ): צריך לכסות את הסכין בברכת המזון, שהיה מעשה באדם שבירך: 'ובנה ירושלים', ונזכר בחורבנה, נקרע ליבו, נטל את הסכין ותקעה בליבו.

לכן בברכת הטוב והמטיב חז"ל מראים לנו שאין צורך לדאוג, שהרי בחורבן ביתר, לא התירו לקבור את ההרוגים, ונעשה נס שלא הסריחו ושהצליחו לאחר מכן לקוברם.

הקב"ה לא עזבָנו גם בגלות, ומשום כך אנו מברכים: "האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו יוצרנו... המלך הטוב ומטיב לכל" – אל דאגה, כל זה יסתדר.

גם בימינו הכל מסתדר לאט לאט. קיום היחיד חוזר, קיום האומה חוזר וגם קיום ירושלים עיר הקודש חוזר! עם ישראל שב להתחבר לארצו. כמאמר הנצי"ב: ארץ ישראל היא בריח התיכון המחבר את עמ"י מן הקצה אל הקצה (כפי שהיה במשכן בריח אחד, שחיבר את המשכן מקצה לקצה). ישנם בארץ ישראל כל מיני אנשים – דתיים, חילונים, ימניים, שמאלנים, וארץ ישראל היא הבריח התיכון. אך ירושלים היא לא סתם בריח, אלא היא בריח העליון, ירושלים היא חיבור עליון אידיאליסטי.

פגשתי בחור אחד, אינני מכירו, אבל הכיר אותי. ראיתי שכתוב לו על גבי החולצה: "השומר החדש"- אם כן אני מכירו. אלה הם חבר'ה צעירים, השומרים על אדמות ארץ ישראל, שערבים לא ישתלטו עליהם. אמנם 'השומר החדש' הוא ללא כיפה על ראשו, אך עם זאת הוא מדבר בכבוד. הוא גם מחובר לעם ישראל ע"י הבריח העליון, הבריח האידיאליסטי.

עבודתנו היא לחבר, לחבב את האידיאלים העליונים על האומה. כאגרת תשכ"ו המפורסמת של מרן הרב קוק, שתפקידם של לומדי התורה איננו תפקיד מעשי – שהרי איננו אנשי צבא או כלכלה, עם זאת אנו יודעים שכל העבודות הללו הן חביבות, יקרות, וחשובות.

אמנם לפעמים קשה להבריח את הבריח, יש קרשים שאינם רוצים להתחבר, משום כך צריך מחנכים, שיסבירו יחנכו ויחברו את עמ"י. על המחנך למצוא היכן הפתח של כל אחד ולהחדיר לתוכו את הנשמה! הפתח פנימה נמצא בדור הזה, רק צריך לגשש כדי למצוא את הדרך לפתח.

היום הדור צמא לאידאלים! גם הללו שאין להם כיפה על הראש, אלא רק כיפת שמים. גם אלו המכונים 'שמאל' מאוד חשובים כפי שמוסבר באורות עמ' פד: "החסידים מעבירים את האור מימין לשמאל ומשמאל לימין". ימין זו ימין ד', אנשים לומדי תורה, מצוות, קדושה. שמאל הם אנשי המעשה, הבניין וסדר המציאות. אם כן מוסבר באורות שצריך להעביר אור מימין לשמאל ומשמאל לימין. נמצאת למֵד, שגם בשמאל ישנו אור!

אם כן, אנו יודעים שנמצא את הפתח, להבריח את הבריח העליון, זו עבודתה של ירושלים, הר הקודש בירושלים, כפי שכינה רבינו הרצי"ה את ישיבת 'מרכז הרב': הר הקודש בירושלים. כמובן, מן ההר הזה ישנן מיני גבעות למיניהן, הרבה גבעות למלאכת הקודש הזו. "ואולך אתכם קוממיות"! שתי קומות – קומת חול וקומת קודש. אבל הקומות מחוברות הן. אין קומת קודש באויר.

באגדות רבי יהושע בן חנניה וסבי דבי אתונא (בכורות ח ב). אמרו לו סבי דבי אתונא: בנה לנו בית באויר. התחל מהקומה העליונה. אמר להם: שלחו לי החומרים לשם. פירוש: זו הנצרות, שמדברת גבוהה גבוהה באויר, ואין להם את הקומה התחתונה של מידות טובות וקיום מצוות. 'דַבֶּרת אמונית' בעלמא. אך לא כן, יש קודם לכן לבנות את הקומה התחתונה. בלעדיו זהו שקר שאין לו רגלים.

על כן "ואולך אתכם קוממיות", שתי קומות, קומה ב' על יסוד קומה א'.

• פורסם בשאילת שלמה 270