שיעורי הרב שלמה אבינר

מסירות נפש שלמה

"ולא תחללו את שם קדשי וניקדשתי בתוך בני ישראל אני ד' מקדישכם" (ויקרא כב לב), מטרת מציאות עם ישראל היא להופיע את דבר ד' בעולם, כפי שכותב הזוהר (שמות מב ב): "בגין דישתמודעון", שיתפרסם שם ד'. מכאן מובנת החומרה הקיימת בחילול השם, עד כדי כך שכאשר מצווים על האדם לעבור עבירה הכוללת חילול השם או להיהרג, לא יעבור על דבר ד' וימסור את נפשו על כך, שהרי זוהי מטרת העולם.

מבאר שם רש"י: "מסור עצמך וקדש שמי... וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות", שהרי אולי יהיה נס ואולי לא, אך הוא מוכן למסור את נפשו. "שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס". כלומר, אולי ד' יעשה נס, אך כאשר האדם מוסר את עצמו על מנת שיהיה נס, בטוח לא יהיה נס, שהרי זו אינה מסירות נפש אלא מסחר 'אני אתן וד' יחזיר לי'. יש החושבים שהמצוות זה סוג של עסקה, שאם נמלא את הצד שלנו ד' חייב למלא את הצד שלו, לדוגמא – אם אני אמסור את הנפש ד' חייב להציל אותי, אם אני אתפלל החולה חייב להתרפא. רש"י כאן מחדש שההיפך הוא הנכון, זוהי אינה עסקה, כאשר אדם מוסר את עצמו על מנת הנס, לא יהיה נס, ולעומת זאת כאשר אדם מוסר את עצמו לגמרי על מנת למות, רק אז אולי הנס יגיע.

מניין רש"י למד זאת? "שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה", שבאו אל יחזקאל הנביא ואמרו לו: אנחנו מוכנים להיזרק לכבשן האש, אך יש לנו אפשרות לברוח, אם נכנס לאש ד' יציל אותנו? הודיע ד' ליחזקאל שהוא לא יציל אותם. יצא אליהם יחזקאל הנביא בדמעות: ד' לא יציל אתכם, תחליטו מה שתרצו. השיבו: אנחנו רוצים. לאחר שהלכו התגלה ד' שוב ליחזקאל והודיעו שלמרות דבריו הוא כן יצילם, אך אי אפשר להציל אדם שמוסר את עצמו על מנת שיעשה לו נס.

מסירות נפש פנימית

היה מלאך שהיה מתגלה לרבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, ואת ההתגלויות הוא היה משכתב בספר שנקרא 'מגיד מישרים'. יום אחד הגיע אליו המלאך ואמר לו: בעז"ה אתה תישרף על קידוש השם כמו שלמה ידידי. המלאך כיוון לרבי שלמה מלכו, שהיה לומד איתו חברותא בישיבה. רבי שלמה מלכו היה אנוס שחזר בתשובה ולאחר מכן תפסו אותו הנוצרים ושרפו אותו על קידוש השם. אמנם למרות שר' יוסף קארו הכין את עצמו לקראת מסירות הנפש, הוא לבסוף לא נישרף. אם כן, למה התכוון המלאך?

אפשר להבין את כוונת המלאך ע"י החידוש של השל"ה, שקבע שיש לברך על מסירות הנפש (של"ה אמת ואמונה כא): "ברוך אתה ד' אלוהינו מלך העולם המקדש את שמו ברבים". לכאורה, יש בעיה לברך על מסירות הנפש, שהרי לא מברכים על דבר שתלוי בידי אחרים. לדוגמא, אין מברכים על מצוות הצדקה, שהרי אולי העני יסרב לקבל אותה, וכן אין מברכים על הלוואה שמא השני יסרב לקבלה וכו'. אם כן, כיצד תיקן השל"ה ברכה על מסירות הנפש, הרי ייתכן שבסוף לא יהרגוהו?!

אלא, מצוות מסירות הנפש אינה למות על קידוש השם, אלא עצם כך שהאדם מכין את עצמו למסור נפשו על קדושת השם, גם אם בפועל לא ימות, ההכנה הנפשית היא עצם המצווה, על כן המצווה אינה תלויה בגורם אחר. כך גם יצחק אבינו היה מוכן למסור את נפשו על דבר ד', למרות שלבסוף המלאך אמר שלא ימסור נפשו, מכיוון שהיה מוכן לכך נחשב הדבר כאילו מסר את נפשו באמת. גם חנניה משאל ועזריה קיימו את המצווה אע"פ שלא נשרפו, וכן גם רבי יוסף קארו.

מסופר שהגיע אדם אחד לאר"י ז"ל ואמר לו שעבר עבירה חמורה, ושאל האם יש דרך בה יוכל לכפר על חטאו. השיבו האר"י: כן, הדרך היחידה בה תוכל לכפר על אותה העבירה היא בשריפה. לך לביתך ותחשוב האם אתה מוכן להישרף, אם תרצה תחזור אליי. לאחר שבוע ימים חזר אותו אדם ואמר לאר"י שהוא מוכן להישרף. קשר אותו האר"י על כסא, חימם עופרת, שם לו בד על העיניים שלא יוכל לראות ובד על הצוואר על מנת שיוכל לפתוח את פיו בשעה שיזרוק פנימה את העופרת הרותחת. כאשר העופרת רתחה, פתח את פיו של אותו אדם ושפך לו פנימה כפית של דבש, ואמר לו שעבירתו כופרה ושילחו לביתו. אין חובה למות בשריפה, העיקר אינו המוות, אלא ההכנה הנפשית למסירות הנפש. ההרגשה השלימה של מסירת הנפש כדי לכפר על חטאו כיפרה עליו.

על בסיס כך נכתב ה'צעטל קטן' של רבי אלימלך מליז'נסק: "בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא".

מעלת מסירות הנפש

בסוף מסכת מנחות (דף קי) נאמר שמיכאל השר הגדול עומד ומקריב קרבנות על המזבח. מה היו מקריבים? מבארים שם התוספות שיש בכך מדרשים חלוקים ואחד מהמדרשים מבאר שמיכאל מקריב על המזבח את נשמות הצדיקים. אלו הם הצדיקים שנהרגו על קידוש השם, הם מוקרבים לפני ד' כקרבן.

המעלה העליונה של מסירות הנפש הופיעה לראשונה בעקידת יצחק. מבאר הרב קוק (עולת ראיה א פד) שהמעמד של עקידת יצחק היה שיא ההיסטוריה הישראלית, מעמד עליון שכל התהליכים שקרו עד אותה העת היו רק לשם מעמד אדיר זה של מסירות הנפש למען קדושת השם. כפי שאנו יודעים, בעקידת יצחק לבסוף יצחק לא נעקד אך עדיין המציאות הזו מקדשת את שם ד', שהרי כל עניין העקידה היה רק לשם הבורא ולא לשם איזה כבוד עצמי, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה י): "וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם".

זמן מסירות הנפש

השעה בה מתגלית מסירות הנפש אצל האדם איננה כאשר הוא מתגבר על חטאים שאינם קשים לו, שהרי בכל שעה אדם יכול לטעון שמסר את נפשו על מנת לא להרוג את הסובבים אותו, אלא השעה האמיתית בה מתגלה מסירות נפש האדם היא דווקא כאשר יש לו פיתוי. בספר מכתב מאליהו (כרך א קונטרס הבחירה פרק ב) מבואר שיש בתוך האדם את נקודת הבחירה החופשית. דבר זה דומה למלחמה הקיימת בין שתי מדינות, בעומק כל אחת מהמדינות יש שלום, אך יש את נקודת החזית בין שתי המדינות, הנקודה בה הן מתנגשות, שם תהיה המלחמה מוכרעת. כך גם אצל האדם, מצד אחד הוא לא ילמד עשרים שעות ביום תורה ומצד שני אין לו נטייה לרצוח אנשים ברחוב, המקומות הללו אינם המקומות בהם הוא נאבק. מקום הבחירה והמאבק של האדם הוא דווקא האמצע, המקום בו הוא מתלבט, היכן שהיצר תוקף אותו לעבור עבירה והוא מנסה להתגבר. על כך נאמר (אבות ג ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו". מדוע נאמר יראת חטאו? כי לכל אחד יש את החטא שלו, לכל אחד יש את המאבקים בהם הוא נמצא.

ישנם דברים בהם אין לאדם כלל יצר הרע ויש דברים שהם הניסיון שלו, ששם נמצא החטא שעליו הוא מעוניין להתגבר, שם המאבק שלו ועליו ידונו אותו בשמים. זה יהיה המבחן שלו – האם הוא התאמץ להתגבר על חטאו או לא, האם בנקודה הזאת של הבחירה החופשית, בה הניצחון לא מכור מראש וגם הכישלון לא, הוא הכריע את יצרו או לא. כפי שאמר הרמב"ם (שם): "כל הפורש מעבירה או עשה מצוה ... הרי זה מקדש את השם", אפילו אם רק הוא יודע על כך, אולי הוא לא קידוש את השם ברבים, אך הוא קידש את השם.

חילול השם של צדיקים

לא תמיד חילול השם כולל עשיית עבירה, יש מציאות שאדם יכול לגרום חילול השם גדול גם מבלי לעבור עבירה, כפי שמפרש שם הרמב"ם: "יש דברים אחרים שהן בכלל חלול השם. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפרסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עברות הרי זה חלל את השם". למרות שלא עבר עבירה ולא עשה חטא, הוא עבר על חילול השם. שהרי אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות לא ראוי שיחשבו עליו שהוא עובר עבירות, גם אם באמת לא עבר, שהרי דבר זה מבזה את שם ד' בעולם.

על אילו דברים מדובר? "כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר. והוא שיש לו (כסף) ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן". למרות שאין כאן עבירה, יש כאן חוסר מוסריות. הוא קונה וצובר חובות, נותן צ'קים דחויים ולפעמים הצ'קים חוזרים וכו'. בדרך זו יש חשש שהבריות ירננו אחריו שמא למרות איך שהוא נראה הוא מרמה וגונב, זהו חילול השם.

"או שירבה בשחוק". אין איסור לשחוק, אך אסור להרבות בשחוק, "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (ברכות לא א), וכך גם נפסק בשולחן ערוך (תקס ה). אין להבין שהצחוק הוא שלילי, שהרי אחת המידות בהם התורה נקנית היא "מעוט שחוק" (אבות ו ו), מעט צחוק זה חיובי, אך צחוק מוגזם הוא דבר שלילי. דוגמא קיצונית לכך אפשר לראות בהתקף הצחוק שפרץ בבית ספר בטנזניה, התקף הצחוק התפשט הלאה לבתי ספר נוספים, דבר שאילץ ארבע עשרה בתי ספר להיסגר משום שלא היה אפשרי ללמד.

"או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן". אמנם האכילה והשתיה הן צורך בסיסי, אך כאשר צדיק שמייצג את ד' בעולם מרבה באכילה ושתיה, הוא גורם לחילול השם. שהרי במקום לעסוק בדברים עליונים ורוחניים, בלימוד תורה וקיום מצוות, הוא עסוק בחומר, בתאוות העולם הזה. "או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס". רב גדול אינו אדם שרק למד הרבה תורה, אלא גם אדם שמקיים את מה שלמד. הוא צריך להיות בעל מידות טובות, לדבר בצורה עדינה, לחייך בנעימות ולא חס וחלילה לדבר בצורה קשה המעליבה את הזולת.

"הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין". כל אדם לפי גודלו צריך לדקדק על עצמו ולעשות לפנים משורת הדין כדי שאפילו בטעות לא יצא חילול שמים בגללו.

אך אם מקפיד על כל האמור, זהו קידוש השם עצום: "אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מערבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם. מכבד להן ואפילו למקילין לו. ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן. ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מכתר בתפלין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם", כלומר, הוא משלב בין יראת השמים והקדושה ובין החיבור עם הבריות, "עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו. הרי זה קדש את השם ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'".

אם כן, למדנו שישנם מספר דרכים לקדש את שם ד' בעולם: יש קידוש השם בכך שאדם מוכן להיהרג על קדושתו יתברך, יש קידוש השם בהתגברות על היצר הרע מאהבתו יתברך ויש קידוש השם בכך שהוא נוהג לפנים משורת הדין, בדרך כזו שהבריות מתאהבות בו ורוצות להיות כמותו. כמובן, אין מדובר על מעשים חיצוניים, שהרי אם זו הצגה היא תתגלה לבסוף, כפי שמוסבר בספר מסילת ישרים (פרק יא): "משל לבית מלא תבן והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהם, לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותם החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו הבית של תבן. כן הדבר הזה, שלא יוכלו תמיד להסתיר את עצמם, ומחשבתם הרעה תהיה ניכרת מתוך מעשיהם", אך כאשר האדם בעצמו קנה מידות טובות ומתנהג תמיד בנחת עם הבריות הרי הוא מקדש שם שמים במעשיו.

שנזכה לזכך את מידותינו, לעשות לפנים משורת הדין ולקדש שם שמים במעשינו.

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.

השיעור לצפייה: פרשת אמור - בשביל מה אנחנו צריכים כהנים?