תולדות ע''ד - עבודת ד' של האבות (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
מידת אברהם ומידת יצחק
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה יט), מופיעות כאן שתי הבנות חשובות:
א. הדבר העיקרי שאברהם אבינו הביא לעולם, עיקר צאצאיו ועיקר מעשיו, הוא יצחק אבינו.
ב. למרות השוני הגדול שקיים ביניהם בדרך עבודת ד' - "אברהם הוליד את יצחק".
בהיסטוריה היו צדיקים רבים: שם, עבר, חנוך ועוד, אך אברהם אבינו הוא "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד טו, מסכת סופרים כא ט), ועל גביו בנו, יצחק אבינו: ענק על גבי ענק. אברהם אבינו מבטא את מידת החסד - "תתן... חסד לאברהם" (מיכה ז כ), ולעומתו יצחק אבינו מבטא את מידת הפחד - "לולי... פחד יצחק" (בראשית לא מב). 'פחד יצחק' אין הכוונה לפחדנות ח"ו. אלא ליראת חטא, מידה עליונה של פחד מהדר גאון ד', כפי שאומר דוד המלך על עצמו: "סמר מפחדך בשרי" (תהילים קיט קכ).
יראת חטא
מידה עליונה זו מוסברת בספר מסילת ישרים (פרק ד): "יראת חטא, שהיא מן המשובחות שבמדרגות, והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלימות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו... וכבר מצאנו שהמלאכים הגדולים והרמים, חרדים ורועשים תמיד מפני גאות ד' עד שאמרו זכרונם לברכה במשל חכמתם נהר דינור מהיכן יוצא מזיעתן של חיות, והוא מפני האימה אשר עליהם תמיד מרוממותו יתברך פן יעדרו דבר קטן מן הכבוד והקדושה הראוי לפניו.
ואמרו זכרונם לברכה על משה ואהרן בענין שמן המשחה שמשח משה לאהרן שהרי נאמר בו על בשר אדם לא ייסך, ולאהרן נצטוה שימשחהו בו, והיו מתיראים שמא מעלו בו באיזה צד שנהגו שלא כמצוה, זכרונם לברכה. ועל דבר זה דאג משה ואמר שמא מעלתי בשמן המשחה, יצתה בת קול ואמרה כטל חרמון וגו', ועדיין היה אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה וכו', הרי לך מדתם של חסידים שאפילו במצוה שעשו היו דואגים ואומרים שמא נתערב בהם שמץ פסול חס ושלום".
יראת חטא אינה פחד נמוך שאקבל עונש מד' אם לא אעשה כפי שציווה, אלא היא פחד שונה לגמרי, פחד שמא איני מקיים את עבודת ד' בצורה הטובה ביותר, שמא יש חיסרון בעבודת ד' שלי. פעם שאל הרבי מקוצק מה ההבדל בין חסיד ומתנגד, וענה: החסיד מפחד מד', המתנגד מפחד מההלכות בשולחן ערוך. כלומר, לפי דברי הרבי מקוצק, למתנגד חסר דבקות באלוהים. קיום המצוות לא צריך לנבוע רק מסֶפֶר ההלכות אלא גם מהחיבור לאלוהים, מהחשש של חיסרון בעבודתו. אך וודאי שדבר זה איננו נכון, כמובן שהיראה של המתנגדים מהשולחן ערוך נובעת מכך שזה דבר ד'.
אברהם - מפיץ את חסד ד' בעולם
אברהם אבינו מבטא את מידת החסד בכל חייו, מפיץ ומסביר את חסד ד' בעולמו. דבר זה בא לידי ביטוי בכל אורח חייו: אברהם ממלא את ארץ ישראל בתורה - "ויקרא בשם ד'" (בראשית יב ח), "אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים" (רש"י ותרגום אונקלוס בראשית יב ה, ועוד), ביתו פתוח לכולם, מכניס אורחים, נלחם נגד ארבעת המלכים להציל את לוט, נלחם נגד עבודה זרה (רמב"ם הלכות עבודה זרה א ג) ועוד; כל הזמן היה עסוק בהפצת חכמת ד' בעולם.
אנו רואים שאברהם אבינו פועל ללא הפסקה ובכך גורם לאלפי אנשים לראות את חסדי ד' בעולם. הוא פועל בכל המישורים, במישור הגשמי - מאכיל רעבים, וגם במישור הרוחני - מסביר ומפיץ את דבר ד' בעולם. כך "לאט לאט התקבצו אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בליבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים" (רמב"ם הלכות עבודה זרה א ג). מכיוון שרצה לפרסם את חסדי ד' בעולם פנה דווקא אל הצעירים, כיוון שהם אינם מקובעים עדיין בדעתם ויכולים להבין ולקבל דעות אחרות, שלא היו מוכרות באותו הזמן (שיחות הר"ן)
יצחק אבינו עשייה פנימית
לעומת אברהם אבינו, יצחק אבינו היה איש פנימי וסודי. דיבר מעט אך עשה הרבה, במיוחד בעולמו הפנימי. הוא היה שקוע בעולמו הרוחני הפנימי, בנה בתוכו עולמות שלמים. מתוך הביטול העצמי העצום שלו הסכים שיעקדו אותו על המזבח, דבר שקשה לנו לתפוס. ליצחק אבינו היה ביטול עצמי מלא בפני רבש"ע כפי שרואים בכל אורחות חייו.
אברהם אבינו אומר ליצחק: "אלהים יראה לו השה [בני, ואם לאו אתה השה] לעולה בני" (בראשית רבה וירא נו ד) ויצחק מסכים בלי היסוס. אליעזר עבד אברהם מודיע ליצחק - זאת אשתך, והוא מיד מתחתן איתה מיד בלי חקירות ובדיקות. יצחק חופר בארות, הפלישתים רבים איתו, אז הוא עובר הלאה וחופר באר חדשה. פלישתים רבים איתו גם עליה, הוא ממשיך וחופר באר שלישית, עליה כבר לא היו מריבות. פתאום מגיע אבימלך מלך פלישתים עם שר צבאו ומבקשים לעשות הסכם עם יצחק. שואל אותם יצחק: (בראשית כו כז) "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי"? "ויאמרו ראו ראינו כי היה ד' עמך". למרות שיצחק לא נלחם, למרות שהוא לא מראה הרבה כוח ועוצמה, הפלישתים נכנעים בפני העשייה הפאסיבית העקשנית שלו. עד כדי כך שמלבד שהם אינם רבים איתו על הבאר השלישית, אלא עוד הם מבקשים לעשות עמו שלום.
יצחק אבינו – מידת הדין
יצחק אבינו מופיע במידת הדין. עבודת ד' היא חובה אלוהית קדושה שחייבים למלא בחרדת קודש. יצחק אבינו מבטל את עצמו לגמרי בפני הקב"ה, "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (מסכת ברכות ח א) – זו היראה האמיתית, כל מה שיש לד' בעולם זו יראת שמים. ההבדל בין אהבת ד' ליראת ד' - הוא שבאהבת ד' עדיין נשארת נקודה עצמית - אני אוהב, אני שמח. לעומת זאת, יראת ד' היא ביטול מוחלט בפני הרצון האלוהי, בפני מצוות השם יתברך.
מסופר על בעל התניא שהלך להיפרד מהמגיד ממעזריטש. כשדפק על דלת המגיד, שאלו: מי בדלת?, ענה בעל התניא: אני. המגיד לא פתח את הדלת, ושאל שוב: מי בדלת?. ענה שוב בעל התניא אני. כך הדבר נמשך עד שלבסוף המגיד פתח את הדלת ואמר לו: 'אני' יש רק אחד. ושלח את בעל התניא לגלות, עד שפעם אחת העלילו עליו שגנב חפץ מסוים, ובעל התניא מחה ואמר: לא אני, לא אני גנבתי, ואז הבין שהגיע לתיקונו, הבין ש'אני' יש רק אחד, וכך סיים את הגלות. כשאדם אומר שהוא אוהב את ד', הוא עלול גם לתת מקום לעצמו. אך יראה היא ביטול היש, ביטול עצמי גמור, מסירות נפש שלמה כשל יצחק אבינו שעקד את עצמו על המזבח כעולה תמימה לפי ציוויו של ד'.
השוני בין אברהם ליצחק מופיע גם ביחס האלוהי אליהם. כאשר היה רעב בארץ בזמן אברהם אבינו הוא ירד למצרים, ולעומת זאת כשהיה רעב בזמן יצחק אבינו אומר לו אלוהים "אל תרד מצרימה" (בראשית כו ב). מסביר רש"י שם: "אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך". למרות שיש רעב בארץ ואין מה לאכול – יצחק לא יורד למצרים, זה לא מתאים לו, הוא הולך עם הדין עד הסוף, אם אסור אז אסור.
הקבלה ושוני בעבודת ד'
אך עדיין קשה, הרי הרמב"ם אמר שגם יצחק אבינו היה פעלתן והפיץ תורה (רמב"ם. הלכות ע"ז א ג): "וכיון שהיו העם מתקבצין אליו (אל אברהם אבינו) ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר. ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו". אנו רואים שגם יצחק אבינו ישב והפיץ תורה!
אלא, ברור שלשניהם היה הכל, לשניהם היו מידות החסד והדין, אך הייתה להם נקודת מוצא שונה. אצל אברהם אבינו, מתוך שהייתה לו חכמה עצומה ואהבת חסד עצומה. הוא הגיע ליראת ד' נוראה, ואצל יצחק אבינו להיפך, מתוך שהייתה לו יראת ד' נוראה הוא הגיע לחכמת ד', כפי שכתוב "הן יראת ד' היא חכמה" (איוב כח כח).
כך מבאר מרן הרב קוק בפירושו על תפילת שמונה עשרה (עולת ראיה א עמ' רסט): "כל אחד ואחד מהם קנה מדרגה מיוחדת בדרכי עבודתו. ואע"פ שהיו מחולקים במדרגתם מ"מ ענין האחדות הוא שלם ביחוד גמור של העבודה לגבוה מעל כל גבוה ית'.
מדת אברהם, ההשגה מצד מעלת עיונו, ובה קרא באהבה בשם ד' להודיעו לכל, גם לפני הגיעו לקביעות דרך המעשה.
יצחק במדתו, 'פחד יצחק', הישיר ביראה, ומתוך היראה ראה את החכמה כמו שאברהם ראה את היראה מתוך החכמה. ומתוך שלמות מעלות החכמה והיראה יחדיו בא סדור ההנהגה המעשית בנחלת יעקב, בבית אלהי יעקב, 'ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו'."
לכל אחד מהם הייתה דרך שונה בעבודת ד', לכל אחד מהם היה עיקר שונה וממנו הכל נבע. עם זאת האחד השפיע על משנהו. כשיצחק נולד אברהם השפיע עליו, ולאחר שיצחק התעצם ביראת ד' הוא השפיע חזרה על אביו. אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית ויצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה, ומצינו בגמרא שאברהם התפלל לעת ערב, כלומר גם אברהם אבינו התפלל את תפילת מנחה שתיקן בנו, מכיוון שלאחר שיצחק אבינו סלל את דרך עבודת ד' ביראה, גם אברהם אבינו הלך בה.
השפעה הדדית בדרכי עבודת ד'
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה יט). הפסוק הוא דו-כיווני. היה אפשר להבין שאברהם הוא תולדת יצחק, שלמד ממנו את תפילת המנחה, שהיא עבודת ד' ביראה. מצד שני אפשר גם לקרוא הפוך, שאברהם הוליד את יצחק מכיוון שיצחק גם כן למד מאברהם אבינו דרך בעבודת ד'. לשניהם היו חכמה ויראה, ואי אפשר זה בלי זה, "אם אין חכמה אין יראה" (אבות ג). יצחק אבינו מכה גלים לאחור ומזכה את אביו בדרך עבודת ד' שלו בבחינת "ברא מזכי אבא" (מסכת סנהדין קד א).
יש לכך משל במסכת שבת (לא א): "אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל (לתוך מה יכנס?!). מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא (חבל על מי שאין לו דירה) ותרעא לדרתא עביד (ובנה שער לחצר)". הדלת החיצונית היא היראה, ורק דרכה אפשר להיכנס לדלת הפנימית, אל החכמה. ר' ינאי מכריז שכל מי שמתמלא ביראת ד' אך אין לו חכמה, אין לזה תכלית, והעיקר חסר מן הספר.
מידת הדין היא ההבנה שעולמינו אינו חינם, ואנו ניתן את הדין על מעשינו בעולם הזה. לכן צריך לעשות חשבון נפש, לראות שבאמת אנו ממלאים את תכליתנו בעולמנו זה. אמנם ד' "צדיק חונן ונותן" (תהילים לז כא), אך זו הלוואה, וככל הלוואה בסוף צריך לשלם. העולם נברא בתחילה במידת החסד, כהלוואה, ולאחר מכן אנו צריכים לשלם על ההלוואה, במידת הדין.
הבדל זה מבוטא בשמות קין והבל. קין – מלשון קונה, כאומר: הכל קנוי לי, הכל שלי, אין לי שום חובות, אני חופשי בעולמי. לעומתו הבל מבטא דבר הפוך: כל מה שעשיתי הוא הבל, אני עדיין חייב לשלם על הכל.
כשאדם חי את מידת הדין הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות, ללא פשרות. אם ד' מצווה אז אני עושה גם אם איני מבין את החשיבות, גם אם זה לא נוח. זאת עשייה שנובעת מהקבלה העצמית העמוקה שזה הדבר שנכון לעשות גם אם איני מבינו, ולכן מוכרח שזה ינבע מביטול עצמי שלם כלפי ד' יתברך וציוויו.
שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.
לצפייה בשיעור: תולדות - ההבדל שבין אברהם ויצחק