שחרור החטופים בעוז וגבורה (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
[ראיון ברדיו]
ש: יש שאלה אמונית: מה עשו התלמידים האלה, למה זה מגיע להם?
ת: קודם כל, זה לא מגיע להם. יש רשעים – רוצחים, הם האשמים. לצערנו מאז שקין הרג את הבל, שלא היה עוול בכפו, יש צדיק ורע ויש רשע לו, ואנחנו לא יודעים את הסודות של הקב"ה. זו לא הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה לצערנו.
אבל יש להכניס את המצב לפרופורציות. בילדותי בזמן השואה, שכשהייתי תינוק, היו צריכים להחביא אותי כדי שלא אגיע למחנה השמדה. ברוך ד' לא הגעתי, אבל תינוקות אחרים הגיעו, הרבה מאוד, יותר משלושה.
ש: מה בדבר תחושת העצב והדכאון בתקשורת?
ת: לדבר ככה ברדיו זה לא טוב. לטרור אין כח. כמה הוא יכול להרוג ברשעותו? כוחו של הטרור, הוא מלחמה פסיכולוגית, לייאש אותנו, להעציב אותנו, לשבור אותנו. ולכן כשאנחנו אומרים קרעכצען ונאנחים באמצעי התקשורת, זה בדיוק מה שהם רוצים, כמו שנאמר "פן תעלוזנה בנות פלשתים".
בודאי אנחנו עצובים, אבל לא ברשות הרבים. אם אתה מבטא אנחות, זה בדיוק מה שהם רוצים. כל אנחה כזו הם משפשפים את הידיים. אלא צריך לדבר כמו שאומרים כוחות הבטחון: 'אנחנו נאבק, אנחנו נלחם, אנחנו נשחרר אותם' זה לא ענין פרטי של שלושה חבר'ה אלא עניין של כל עם ישראל - צריך להפגין עוז וגבורה. כל מי שמתבכיין באמצעי התקשורת, הוא באופן לא רצוני שותף לטרור. אם נהיה אמיצים ולא נבכה ברבים, הטרוריסטים יחדלו.
ש: האם לשחרר מחבלים תמורתם? מצד אחד הלב אומר "עזוב שכל, יש שם שלושה נערים אי אפשר להשאיר אותם שם", ומצד שני כמו מובא בחז"ל ששחרור מחבלים
מביא לחטיפות נוספות, האם מותר בכלל לשחרר מחבלים?
ת: צריך רגש, אבל לא רק למי שעכשיו במצוקה, אלא לכולם. הסטטיסטיקה מראה שמחצית המחבלים ששוחררו, שוב היו מעורבים ברצח, ולכן צריך רגש לכולם. אסור להכנע לטרור, אסור לעשות עסקאות, אלא צריך להלחם.
הגאון הרב יעקב קמינצקי שבאמריקה אמר בראיון שהועלה לעשות עסקה בדבר הגאון רבי יצחק הוטנר שהמטוס החטוף בירדן: במלחמה אין דין 'פדיון שבויים' אלא דין מלחמה. לא נכנעים ולא עושים משא ומתן, אלא נלחמים ותוקפים. כיוון שיש שלושה נערים, אפילו נער אחד, כל צה"ל יוצא למלחמה. מיליון אנשים יוצאים להלחם ומסתכנים כדי להציל אדם אחד.
ש: אם הרב יושב עם הרמטכ"ל ושר הבטחון וכולם אומרים שאין סיכוי להחזיר אותם הביתה בריאים ושלמים, אם נפעל בכח, נחזיר אותם הביתה בארונות, מה אז יגיד הרב?
ת: אתה שואל אם אין ברירה, האם לשחרר מחבלים? זו לא שאלה קשה, ממילא שחררנו ארבע נגלות של רוצחים תמורת גורנישט, תמורת שום דבר. אז אם משחררים תמורת גורנישט, בטח שאפשר לשחרר תמורת נפשות תמימות וצדיקות במקרה תאורטי שאין ברירה. אבל עתה יש ברירה.
ש: אז הרב אומר שאם אין ברירה, אז צריך לשחרר אסירים תמורת החטופים?
ת: אבל גם אז רק אחד תרומת אחד. זכור פרשת שמואל רוזנווסר, שנחטף בשנות השבעים ללבנון, כשתמורתו דרשו האויבים שחרורם של 3,500 מחבלים שהיו כלואים בישראל. ממשלת ישראל אמרה לא! אנחנו משחררים אחד תמורת אחד. ממשלת ישראל לא נכנעה. את כללי המשחק אנחנו קובעים. הם לא מנהלים את המדינה, אנחנו מנהלים אותה. בסוף אחרי שנה של יסורים, שוחרר אחד תמורתו. 1=1.
לגופו של עניין, ההלכה אומרת שאין פודים שבויים יותר מכדי שווים, משם דוחקא דציבורא וכדי שלא יקרה שוב. אבל אגיד לך את האמת, עם ישראל לא תמיד הקשיב לחכמים בדבר הזה. והיו פודים שבויים יותר משווים, כמו שאתה אומר מה האדם הזה הוא מסכן, הוא סובל. בזה לא הקשבנו לחכמים, ואני אומר אשרי העם שבדברים האלה הוא לא שומע לחכמים, אשרי העם ואשרינו. אבל עתה כאמור אין כאן דין פדיון שבויים אלא דין מלחמה.
ש: אבל איך אפשר בכלל לקחת את האחריות על החלטות כאלה מול שבוי בלי חמלה?
ת: כי בכל אלה צריכים לעשות חשבונות של חמלה, לא רק מיידיים אלא גם רחוקים. יש לנו אחריות לא רק על הרגע "כאן ועכשיו", אלא גם העתיד, החכמים מכנים תקנה שלה "משום תיקון העולם" (גיטין נג). ומי שלוקח את האחריות על העולם, אלה תלמידי חכמים. הם גדולי עולם והם לוקחים עליו אחריות.
- פורסם בשאילת שלמה 341