מלחמות באתחלתא דגאולה 2
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
[מקור ראשון]
כיצד אנו יודעים שהגיע זמן גאולתנו, אתחלתא דגאולה, הרי יש לנו מלחמות שהן דבר קשה, הן על-ידי אויבינו מבחוץ, והן על-ידי אויבינו מבפנים? הרי בימות המשיח "וגר זאב עם כבש", "וכתתו חרבותם לאתים", - ומאז קום המדינה וגם לפני כן, אנו חשופים בלי הרף למלחמות שאיננו רואים את קצן. הלזה ייקרא "אתחלתא דגאולה"? ודאי שלגאולה שלמה לא הגענו אבל האם זו בכל זאת אתחלתא?
כדי להשיב, נצטרך לברר מקורו של המושג "אתחלתא דגאולה". חכמינו מגדירים: "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה יז ב). מלחמה היא גם כן אתחלתא דגאולה. הפעם היחידה שמושג זה מופיע, הוא בקשר למלחמה. וכי לזה אנו משתוקקים בכל הדורות?! אלא יש לבחון מהי החלופה, והיא, חלילה, לגמור חיינו כאפר בכבשן האש. הרי מדוע אנו מנהלים מלחמות? לכבוש את תימן או אפגניסטן? לא! אנו מגינים על חיינו ועל ארצנו; מלחמות הגנה. צה"ל - כשמו כן תהילתו: צבא הגנה לישראל. החלופה היא להיהרג, החלופה היא חלילה גזרות תתנ"ו של מסעי הצלב, גזרות ת"ח-ת"ט של חמלניצקי, גזרות תרפ"ט בחברון, השואה. וכי אנו תוקפים אנשים שלווים מיוזמתנו?! אנו רק מתגוננים. בימים עברו לא יכולנו להתגונן אלא הובלנו כצאן לטבח. עתה אנו מתגוננים. מעולם לא תקפנו איש. תמיד קיימנו את פסיקת הרמב"ם ש"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום" (הלכות מלכים ו א). גם במלחמת שבעת העממים הצענו שלום. אנו רודפים שלום. יפתח הגלעדי ניהל משא ומתן ארוך לשלום. אבל אם תוקפים אותנו, אנו חייבים להתגונן. זו אתחלתא דגאולה!
בין אמות-המידה לאימות מי הוא המשיח, כותב הרמב"ם שאחת מתכונותיו היא: לוחם מלחמות ד'. לא סתם מלחמות כדי לפרוק מאוויים תוקפניים, אלא מלחמות שד' ציווה עלינו. המשיח הוא גם איש מלחמה לעת צורך, כפי שמזכיר ישעיהו הנביא: "וְאָבוּס עמים באפי ואשכרם בחמתי". מדוע? כי מתקיפים אותי, ואני לבד, אין איש איתי (פרק סג). היה ראוי שהאנושות תתמוך בנו. לצערנו, אנו לבד. היינו מעדיפים ללמוד תורה ולעבוד, אך אין לנו בררה. "מדוע אדום ללבושך"? [המוכתמים בדם]. נכון שאין זה מתאים, אבל מה החלופה? להיהרג? אנו דוחים עד כמה שאפשר, אך לבסוף, חייבים להילחם – וזו אתחלתא דגאולה! ד"ר הרצל ראה את משפט דרייפוס ואת הצרפתים צועקים: מוות ליהודים. הבין: אין פתרון אחר, אנו זקוקים למדינה, ואז לא יוכלו להרגנו, להתעלל בנו, לבזות אותנו ולהשפיל אותנו. לסמוך על גויים, אפילו על הצרפתים המתקדמים והליברלים זה חלום בהקיץ, קל וחומר שזה חלום מסוכן לסמוך על העמים הפראיים הסובבים אותנו, השופכים איש את דם אחיו, ללא הרף.
מדינה! מדינה כרוכה במלחמות הגנה. מדינה ללא צבא אינה מדינה. הרמב"ם היה מציאותי והכניס זאת כבר בכותרת: "הלכות מלכים ומלחמותיהם". אין מדינה בעולם המתקיימת בלי להילחם. להילחם או לחדול. גם עם היושב בשלווה כמו שוויץ, ידע בעבר מלחמות, ואף בהווה מקדיש חלק גדול של תקציבו הלאומי להגנה מפני כל צרה שלא תבוא, בלי לתת אמון יתר בשכניו; כך טֶבע המציאות. ברוך ד', שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שכשהגויים רוצים להכותנו, אנו מסוגלים למנוע זאת. הגיעה התחלת הגאולה. לפני הכל – יש לחיות. להיות או לא להיות.
אבותינו הקדושים היו אנשי מלחמה. אברהם אבינו; יעקב אבינו - "ויאבק איש עמו", וכן שלוש מלחמות קשות אחרי מעשה שכם; משה רבנו במלחמות סיחון ועוג; יהושע בן-נון במלחמות עמלק ושבעה עממים. הם היו עדיני נפש אבל לא "יפי נפש" כביטוי הפילוסוף הגל. יפה נפש סבור שאין זה יפה והומני להילחם. ומי מאושר מזה? הרשע, השמח שמתרבים בעולם יפי נפש, כך שהוא יכול לבצע זממו באין מפריע, וקרבנות חפים מפשע הם המשלמים.
לכן תמיד גדולי המוסר והצדק לא הסתפקו במתן שיעורים על שלום בתוך בית המדרש שלהם, אלא היו גם אנשי מלחמה, כדי להגן על העשוקים. המשיח יעשה מלחמות, הוא יפרוק את הנשק העולמי, ויביא את השלום העולמי. ברוך ד', יש באנושות אנשים טובים אוהבי שלום, אבל יש גם אנשים אלימים, אוהבי מלחמה, ולא יועיל לנאום להם נאומים של שלום אלא יש להפחידם על-ידי נשק, למען השלום.
במציאות העגומה של עולמנו, עדיין רומסים את החלש. לכן אם רצונך לשרוד, עליך להיות חזק. בינתיים חייבים לעסוק במלחמות. זו מצווה קשה ולא נעימה אך איננו רשאים לבחור בין המצוות ולומר: מצווה זו נאה, ומצווה זו אינה נאה.
לכן צבאנו הוא צבא-עם! היסטוריונים טוענים שזהו העם הראשון אשר צבאו היה צבא עם ולא שכירי חרב. אם אין זה הכרחי, אף אחד אינו יוצא, ואם זה הכרחי, כולם יוצאים! אין פטור! פיקוח נפש של העם ושל הארץ ושל קידוש השם של הכלל. נחזיק באתחלתא דגאולה ובעזרת ד' נזכה לשלום.
- פורסם בשאילת שלמה 346