מוטיבציה בצבא (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
עכשיו שאני בצבא
כאשר הלכתי לצבא, חשבתי שזה כדי לתת, ובאמת נתתי.
אבל, קיבלתי הרבה יותר ממה שנתתי, וגם אם אחזיר כל החיים, לא אוכל להחזיר אלפית ממה שקיבלתי.
רק עכשיו אני מבין, רק עכשיו אני מרגיש שלפני כן היה חסר לי משהו, היה חסר לי הרבה. היה חסר לי להיות נורמלי, להיות הגיוני, להיות ישר.
קודם הייתי קצת מרחף, קצת תיאורטי, קצת לא מציאותי. קודם הייתי כזה קפוא, כזה רציני, ובזכות הצבא הפכתי לחייכן, זורם, ידידותי.
לפני כן, הייתי מזלזל בחילוניים, הייתי מסתכל עליהם מלמעלה למטה, הייתי אומר שאני אוהב אותם אבל זה היה מן השפה ולחוץ - עכשיו, שאני מכיר אותם ממש, אני רואה שהם אנשים נפלאים, חמודים, מתוקים.
קודם, הייתי מקשיב לעצמי, חשבתי שאני יודע את הכל ומבין את הכל, עתה אני מקשיב לאחרים, אני לומד מאחרים.
בחסדי ד', למדתי תורה הרבה, וחשבתי שאני באמת יודע הרבה. עכשיו אני רואה שבצבא מקיימים מה שלמדתי - אידיאלים ומסירות נפש.
בהתחלה חשבתי שבישיבה אני מוסר את הנפש במיוחד אם התאמצתי ללמוד עוד שעה, וגם עכשיו אני חושב ככה, אבל עכשיו אני מבין דבר נוסף: בצבא באמת מוסרים את הנפש, כפשוטו.
עכשיו אני מבין שאז הייתי נתון בתוך כת, כת סגורה ומתייהרת, עכשיו אני שייך לדבר גדול, אני מחובר לדבר גדול ממני, לצבא הגנה לישראל.