כיצד מבקשים סליחה
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
[ראיין: הרב מרדכי ציון]
שאלה: חז"ל אמרו: "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו" (יומא פה ב). האם הכוונה, שאין יום הכיפורים מכפר על אותן עבירות שבין אדם לחבירו, או אינו מכפר בכלל גם על עבירות בין אדם לד'?
תשובה: מחלוקת (עיין שו"ת יחוה דעת ה מד – מ"צ).
שאלה: מה ההגיון שאינו מכפר כלל?
תשובה: כי אם אינו מבקש סליחה מחבירו, זה סימן שאין יראת ד' בלבבו, אך ריך יתייצב בפני רבונו של עולם. אם אדם חוטא כלפי ד', הרי טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. אבל אם חטא כלפי חבר, זה נורא ואיום, הוא גרם לו נזק, מעשי או נפשי, עליו להזדרז לתקן מיד.
שאלה: אבל איך מבקשים סליחה מחבירו. אנשים נוהגים לגשת לפני יום הכיפורים ולבקש: "סליחה ומחילה"! די בכך?
תשובה: ודאי לא. אלו מילים בעלמא. מעשה בתלמיד שניגש לרבנו הרב צבי יהודה ואמר לו: "הרב, סליחה ומחילה". רבנו עשה עצמו לא מבין, אז התלמיד חזר על בקשתו: "הרב, סליחה ומחילה". אמר אז לו רבנו: "אהה, הנוסח הרגיל... לא כן. אם לא פגעת בי, אין צורך לומר סליחה ןמחילה. ואם פגעת בי, לא די לומר סליחה ומחילה אלא יש לדבר יחד".
שאלה: אלא מה צריך לעשות?
תשובה: צריך לפייס אותו אדם, והרגיע אותו, לרצות אותו, עד שלא תהיה לא טינא בלב, עד שלא יהיה לו צער בלב.
ש: אין זה קל בכלל...
ת: נכון. אך זאת המצוה לרצות את חבירו. כמובן הכי טוב הוא לא לפגוע כלל. אך מה מעשה, אנו רק בני אדם, ולפעמים אנו פוגעים. לכן יש מאוד להיזהר לכתחילה לא לפגוע, אבל אם פגעו אז לבקש סליחה באמת. מעשה בנשיא ליטא שביקר בכותל ואמר שם: "גם אנחנו, ליטא, יש לנו חלק בשואה. סליחה". לזה ייקרא בקשת סליחה?! לא כן. יש לתקן. כמובן, מי שגרם נזק לחבירו, חייב גם לשלם.
ש: גם על עוגמת נפש יש לשלם?
ת: על פי הלכה, לא. וכן על גרמא, נזק עקיף, אין לשלם, רק על גרמי, נזיק ישיר. אבל יתכן שבית-דין יאמר לאדם: מן הגין, הנך פטור מתשלום על עוגמת נפש בדיני אדם אבל כאשר תגיע לבית-דין של מעלה, יענישו אותך על כך שפגעת בו. לכן אנחו מחליטים שעליך לשלם סכום מסויים, ואז עליו לסלוח לך, וגם אם אינו רוצה לסלוח לו, אנו מחליטים שאם שילמת, זה נסלח לך. וכן אדם יכול לשלם לחבירו על עוגמת נפש כדי שיסלח לו.
ש: אבל איך מפייסים את חבירו?
ת: איני יודע. אין זו טכניקה. אין תחבולה. זה דבר אנושי. צריך לדבר אל לביו מתוך הלב באמת ובכנות. כגון: כאשר פגעתי בך הייתי אדם רע, אני מאוד מתבייש. או: אז לא הייתי מודע כמה אני פוגע בך, רימיתי את עצמי, עתה אני מבין, ואם אז היית מודע לכך, לא היית פוגע בכך. זה הכלל, שאין כלל.
ש: אבל קשה לבקש סליחה בצורה כזו, אדם מתבייש...
ת: נכון. הגאוה היא מחסום גדול. צריך להתגבר עליה. בכלל, הענוונ כשלעצמה היא תיקון גדול. ובאשר לשאלה הקודמת, כיצד לפייס, צריך לחשוב הרבה מה האדם מרגיש, ויש גם הכלל הגדול של הלל הזקן: אם אתה היית נפגע, איך היית רוצה שיפייסו אותך. נהוג כן כלפי חברך. אם כי, אין זה כלל גדול, ואי אפשר לדמות איש לאיש.
ש: בכל זאת המציאות מראה שקשה לבקש סליחה, לפעמים האדם שכח שפגע, לפעמים כלל אינו מודע, לפעמים הוא לא יודע לבקש סליחה, לפעמים הנפגע לא מוכן לסלוח. מה לעשות?
ת: יש עצה של הרמב"ן ב"תפילה זכה" שאומרים ליל יום הכיפורים. כולנו סולחים לכולנו. קשה לי לבקש סליחה, קשה לי לסלוח, וכן אתה. אז אנו עושים הסכם פנימי באומה: כולם סולחים לכולם. אמנם לא כולם מגיעים לתפילה זכה, אבל אפשר לנהוג כן כל אדם בינו לבין עצמו לפני ראש השנה.
ש: ובזה פתרנו את כל הבעיה וכבר לא צריך לבקש סליחה?!
ת: ודאי לא. יש לבקש סליחה. אבל זה ליתר בטחון. ובמיוחד יש לבקש סליחה בין איש לאשתו. אשתו של אדם אינה הפקר שמותר לו לפגוע בה. הפוגע באשתו זה יותר חמור מפוגע בכל אדם. כי לכל אדם יש מפלט אחר, אבל לשתו אין בעל אחר, אין בית אחר. לכן כאשר הוא פוגע בה, דמעתה מצויה, בין שהיא יוצאת החוצה, בין שהיא נשארת פנימה. לפגוע באשתו, זה נורא ואיום, כמובן גם אשה הפוגעת בבעלה. אך על פי רוב, זה בכיוון הראשון. ויש לתקן באמת. לא די לקנות לה איזו מתנה קטנה, ואת היא מחייבת, אבל זה לא באמת, בתוכה ליבה עדיין קרוע. אלא יש לפייסה באמת, ובעיקר לא לחטוא יותר.
ש: זו באמת תופעה נפוצה?
ת: לצערנו כן. שאל עובדות סוציאליות. יש אנשים כל כך מכובדים, כל כך עדינים, כל כך מקבלים כל אדם בספר פנים יפות, כל כך תלמידי חכמים, - אבל בבית הם אנשים רעים, כל כך רעים, כלפי נשותיהם. זה נורא ואיום. ואשתו סופגת עלבון על עלבון, מוותרת ולא אומרת כלום אבל רבונו של עולם אינו מוותר!
ש: יש גם עלבונות בין הורים לילדים...
ת: כן שכחתי. גם זה נורא. ילדים צריכים לבקש סליחה מהוריהם שגדלו אותם במסירות נפש. ודאי ההורים האלה אינם מלאכים, הם עושים טעויות, לפעמים גם דברים רעים. אבל הם גם עושים דברים טובים. צריך לראות תמונה שלמה. צריך הכרת טובה. זה דבר אנושי אלמנטרי. נכון, לפעמים קשה לכבד הורים, נכון לפעמים הם קשים. בכל זאת צריך לכבד. זה כתוב בכל ספרי ההלכה.
ש: והורים כלפי ילדים?
ת: כן. גם לבקש סליחה. אסור להורים לפגוע בילדים. זה עוד יותר חמור מאשה פגיעה בבן זוג, שהוא אדם יציב ומבוגר. אבל ילד הוא אין אונים. אם הוריו פוגעים בו, כל עולמו נטרף. לפעמים הוריו נחמדים, מחייכים, מעניקים, ולפעמים הם קשים, אכזריים. הם דומים לסיפור של כיפה אדומה, שלומדים ספרות שזה דומה לפעמים להורה: זאב רע מבפנים וסבתא טובה מבחוץ.
ש: זה לא מבזה הורה לבקש סליחה מילד?
ת: אדרבה זה מכבד אותו מאוד, זה מארה שילד כמה אביו אציל ועדין בנפשו.
ש: אבל זה לא פוגע בילד לדעת שהורה טועה?
ת: להיפך. כולנו טועים. העיקר הוא אם אנו יודעים לתקן. באשר לילד, כאשר פוגעים בו, הוא מרגיש שהוא אינו רצוי, שהוא מיותר, שמאחלים שייעלם מן השטח, ולפעמים הוא מפתח חרדת נטישה. צריך לומר לו: פגעתי בך, חשבת שאיני אוהב אותך, לא נכון, אני מאוד אוהב אותך, אלא הייתי מעוצבן מכל מיני סיבות, אבל מאוד אוהב אותך, אני צריך אותך, אני מתגעגע אליך, אתה בני לעלום. במובן לא לחכות לערב יום הכיפורים בשביל זה אלא מיד אחרי הפגיעה.
ש: גם בין איש לאשתו, מיד?
ת: ודאי. פעם אמרתי לאדם אחד: אתה יודע שאשתך מאוד נפגעה מכך? – כן. – אז למה אינך מבקש סליחה? – אני מחכה שיצטבר. – ואת מצחצח שיניים כל יום? – כן. – למה אינך מחכה שיצטבר? ולה אתה מתרחץ כל יום ולא מחכה שיצטבר? לא כן! אלא בכל עת יהיו בגדיך לבנים.
ש: ובסיכום?
ת: מה נסכם? להתחיל לבקש סליחה בבית, ומשם לקרובים, ומשם לאומה כולה.
- פורסם בשאילת שלמה 405
==
==