חייל, אני אוהב אותך (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
[הרב שלמה אבינר]
אני לא סומך על אף אחד, רק על ריבונו של עולם, וצה"ל הוא שלוחו הנאמן. ודאי צה"ל אינו 100%. רק 99%.
פעם הבטיחו לנו האמריקאים מדינה אך חזרו בהם והיתה באומה אכזבה נוראה. אמר רבנו הרב צבי יהודה: למה אתה מופתע, האינך יודע ש'פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר' (תהילים מד), ואי אפשר לסמוך עליהם. אלא על מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים (לנתיבות ישראל א קטז-קיז).
אני לא סומך על הגויים. אני גם לא זוכר שראיתי אותם מרחמים עלינו בזמן השואה. אני גם ממליץ להם לא לסמוך על עצמם. כמו שכתוב בשיר המיוחס לכומר מרטין נימולר ביחס לפסיביות לנוכח הסיכון הנאצי: "בהתחלה הם התנכלו לקומוניסטים, ולא דיברתי כי לא הייתי קומוניסט. אז הם התנכלו ליהודים, ולא דיברתי כי לא הייתי יהודי. אז הם התנכלו לאיגודי הפועלים, ולא דיברתי כי לא הייתי חבר איגוד פועלים. אז הם התנכלו לקתולים, ולא דיברתי כי הייתי פרוטסטנטי. אז הם התנכלו לי, אבל באותו זמן כבר לא נשאר מי שידבר עבורי".
לכן, אני סומך על צה"ל וגם אתה יכול לסמוך. כשאתה ישן, יש חייל שנשאר ער בשבילך. כשאתה מתענג במזונך, יש חייל שמסתפק במנות קרב עבורך. כשאתה מערה מיץ טעים לגרונך, יש חייל שגרונו יבש, כי הוא דואג לך. כשאתה מוגן, יש חייל חשוף לכדורים. הוא שליחך הנאמן.
ובכלל, צה"ל, זה לא מישהו אחר, מישהו שונה ממך. זה אתה, זה אביך, זה סבך, זה בנך, זה נכדך. זה אתה, זה אני, זה אנחנו.
לכן, חשוב על כך, לחזק את צבאנו, וודאי לא להחלישו. זה ממש פיקוח נפש, פיקוח נפש לאומי, שלך, של האומה, של הארץ, של הקרב הגדול, של גאולת עמנו.
אל תגרום סידוק ופירוק – לזה בדיוק אויבינו מחכים. אל תעשה פילוג ירבעם ורחבעם. כמובן, זה לא יהיה, זה כבר היה, ואנו מחוסנים.
שמור על צבא אחד ומאוחד, צבא בלי הפגנות, צבא בלי מהומות. זו שאלה של חיים ומוות. צבא שמצייתים לו, צבא שנאמנים לו, צבא שהכול חברים בו. צבא שבו כל אחד שומר על חברו, צבא חכם, צבא נעים, צבא נפלא.
צבא זה מצוה, מצוה גדולה, מצוה של מסירות נפש, מסירות גוף ומסירות נשמה, צבא המקדש את האדם: אשר קידשנו במצוותיו.
אתה טועה ידידי, שאינך מתגייס, בין שאתה חרדי בין שאתה שמאלני, בין שאתה ימני. אתה עושה טעות חייך. אתה כל כך מפסיד. אתה טועה שאינך הולך למילואים, אתה טועה שאינך הולך לקורס קצינים. אינך מבין איזה אושר להיות חייל, עם המדים האלה המכבדים את עמך ועם הנשק על כתפך.
אולי אתה חושב שמי שהולך לצבא הוא פראייר. לא! אתה פראייר. אך לא אוכל לכפות עליך. אחכה שתאהב ותבין.
כי לא עוד אעמוד ברציף הרכבת בגרמניה כדי לעלות לקרון בהמות. כי נמאס לי להיות כבשה בין שבעים זאבים. עתה הכבשה מחזיקה רובה, וכאשר הזאבים באים, היא יורה עליהם והזאבים מזדעקים: זה לא היה התכנון! נכון, התכנון השתנה. בצה"ל יודעים לאלתר. כל תכנית היא בסיס לשינוי.
נכון, עברנו מהפכה, עברנו מן היהודי הגלותי, ליהודי הצבאי, היהודי הלוחם, היהודי הכללי, היהודי שחושב לא רק על עצמו, אלא גם על החברים, היהודי שחוזר אל היחד, היהודי הנחוש, שדבק במשימה, היהודי החייל הנושא על כתפיו את גורל האומה, היהודי הגאה הנושא על גבו היסטוריה גדולה. היהודי הנפלא!
כי בסך הכול איננו מבקשים הרבה: רק לחיות. זה לא הרבה. אבל זה תובע הקרבה. לכן אם אני חי, זה בזכותך. חייל אני אוהב אותך ואתה החייל אוהב אותי. בשבילי, לא ראית את אשתך ואת ילדיך, כבר שבוע, כבר שבועיים, כבר חודש.
אז מה אוכל לומר לך חייל יקר. אומר לך מה שאני אומר כל שבת קודש במקום הקודש: "מי שבירך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את חיילי צבא הגנה לישראל, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו, מן הלבנון ועד מדבר מצרים, מן הים הגדול על לבוא הערבה, ביבשה באוויר ובים".